טיולים והרצאות - 054-3161251
תפריט נגישות
תפריט נגישות
צבעים
תצוגה רגילה
גווני אפור
ניגודיות גבוהה
גודל טקסט
טקסט רגיל
טקסט בינוני
טקסט גדול

המושבה זכרון יעקב סיפורם של מייסדים .

פורסם בתאריך 21 במרץ 2016
%d7%9e%d7%95%d7%96%d7%99%d7%90%d7%95%d7%9f-%d7%94%d7%9e%d7%96%d7%92%d7%92%d7%94

המושבה זכרון יעקב סיפורם של מייסדים .

יד למייסדים
"אשת ינקיל קיטרל כהן כרעה ללדת בין סמירנה ובין חיפה. ותלד בן זכר, והאוניה האוסטרית צהלה ושמחה. הקפיטן בישר לנו כי הוא רושם את הילד בתור נתין אוסטרי, כי האוניה קרקע אוסטרית היא. כל הנשים קינאו ביולדת, כולן חרדו לעזור בדבר-מה. ואת הילד קראנו כולנו פה אחד "משה", כי מן המים משיתיו. סוף-סוף אחרי נדודים וטלטולים כ-18 יום הגענו לבירות. פה שמענו כי יצאה גזירה שלא יתנו לנו בחיפה לעלות אל היבשה. האם יתכן? שאלנו לנפשנו? איך יכול להיות שיחס התורכים השתנה אלינו? הלא לפני חמש שנים, בימי פלובנה [מלחמת תורכיה-רוסיה] התפללנו כולנו לשלום תורכיה. גם יהודי רומניה וגם יהודי אוסטריה ואפילו יהודי רוסיה- כולנו היינו מאוחדים באותו רגש ובאותה תפילה לאלוהים כי המנצחים יהיו התורכים. בעוסמן פאשה היה בעיננו כאחר הקדושים, וכאשר לקחו אותו הרוסים שבי, בכינו כולנו על גורלו המר בתום ליבנו. ואיך זה באים התורכים עכשיו וגוזרים גזירה על כניסתנו לארץ הקדושה, שהיא ארץ אבותינו, ושאנחנו רוצים לייסד בה חיים חדשים לטוב לנו ולטובת המדינה כולה?
בלילה, בערך בשעה עשר, באנו לחיפה. משמר של שוטרים עלה אל האוניה והודיע לרב החובל שלא יתנו שום אדם לעלות אל היבשה. וחיפני אחד הציג את עצמו מיד לפנינו בשם אברהם יוסל מורגנשטיין, הוא חובב ציון ובצרתנו צר לו, והוא לא ינוח ולא ישקוט עד שיביא אותנו אל המנוחה ואל הנחלה. אליו נלווה אחיו, יהודי חסון גיבור חיל, שמו הירש מנדל. צרות גדולות משכיחות צרות קטנות. האוניה עוגנת בחיפה כשתי שעות. אי אפשר יהיה להעלות את כל מאה וחמישים ושש הנפשות אשר איתנו. ביקשנו אפוא מאת מורגנשטיין שיעלה לכל הפחות את היולדת עם התינוק שלה, כי הקור בלילה נורא, והיא שוכבת עם תינוקה תחת כיפת השמים והרוחות פוגעות בה. ואנחנו ניסע עד ליפו ושם נשתדל לעלות. אברהם יוסל וסגנו הירש מנדל חזרו מיד לחיפה. איך לתאר את קוצר רוחם של כל אנשי האוניה, מן הרב החובל ועד מסיק התנור ועד ינקיל קיטרל אבי משה? כולנו וכל הקצינים והמלחים שמנו פנינו אל סורג האוניה ועינינו אל הנמל שהיה שרוי באפלולית. כל זיז, כל תנועה וגל בים הסעירו את הלבבות. עברו כשתי שעות ורב החובל כבר חפץ להעלות את עוגן האוניה ולהפליג לדרכו, והנה הופיע הירש מנדל ועימו שוטר ובשורה בפיהם- להעלות את היולדת. ואנחנו על כורחנו שמנו פעמינו ליפו והירש מנדל מלווה אותנו, וביפו כמובן לא הועלנו כלום. אני, שהייתי נתין עות'מאני מלידה ומבטן, ניתנה לי הרשות לעלות ליפו, שם ביקרתי את חיים פקר, חיים גדליה, חיים שמרלינג ועוד חיימים אחרים. וכולם לא העלו כלום. חזרתי לאוניה ואנו נוסעים לבירות" (אברהם יערי, זיכרונות ארץ ישראל, עמ' 522).
כך התחיל בשנת 1882 סיפורם של מייסדי זכרון יעקב, המתיישבים הראשונים בזמארין, שהיה אז כפר של עובדי אדמה. מרכזו של הכפר היה בגבעה שמעבר ליקב (גבעת זמארין) ולא במרכז זיכרון יעקב של היום. אנשי זמארין עיבדו את אדמותיו של אפנדי נוצרי עשיר, שהיה גם סגן הקונסול הצרפתי בחיפה. האגודה שהתארגנה ברומניה ושבסופו של דבר תייסד את ראש פינה ואת זיכרון יעקב שלחה נציגים מטעמה לארץ. אותם נציגים שוטטו בארץ מספר חודשים ואיתרו קרקעות להתיישבות היהודים שביקשו לעלות לארץ ולהתיישב בה. במקרה של זמארין, הנציגים הגיעו אל סגן הקונסול הצרפתי, ולאחר דין ודברים ותשלום, עברו לידיהם הקרקעות, ועימם גם החראתים (חראת=חורש אדמה) שישבו על האדמה. הסדר זה היה בעייתי מאד, ובדרך כלל הנטייה היתה לחייב את המוכר לפנות את החראתים שיושבים על הקרקע, אבל במקרים רבים המוכר לא עמד בהסכם או שהחראתים סירבו לעזוב את הקרקע, והיה צורך לפצות מחדש את אותם חראתים ערבים מקומיים. כספי הפיצויים לחראתים ניתנו מהכסף שאספו היהודים עבור רכישת אדמות, וזו היתה הסיבה מדוע כספם אזל כך-כל מהר (תוך כשנה), ולא היה להם כסף להשקיע בזרעים, למשל.
כשהיהודים הגיעו לכאן במטרה לייסד קולוניה- (מושבה חקלאית), לא היה מקום על אותה פיסת קרקע גם עבורם וגם עבור החראתים. מה שקרה זה שחלק מהחראתים המשיכו לגור בצד הגבעה לצידה של המושבה שזה עתה קמה, וחלק קיבלו פיצויים ועזבו. חלק מהנותרים הפכו להיות חראתים של איכרי המושבה, הם יהיו האנשים שלימים יגורו בחצרותיהם של האיכרים, הם יהיו אלו שכאשר אנשי העלייה השנייה יגיעו לארץ ויגיעו למושבות כדי לחפש עבודות, יהיו הגורם העיקרי שימנע מאותם חלוצים יהודים חדשים למצוא עבודה, והם גם יהיו אחת הסיבות שבעטיין החלוצים בני העלייה השנייה כינו את מתיישבי זיכרון יעקב "הבועזים"- אלו שאינם עובדים בשדה אלא נותנים לפלאחים הערבים לעבוד בשדותיהם.
מול בית הקברות של המושבה נמצא קיר הזיכרון של המייסדים, אשר מנציח את שמותיהם של כל המשפחות הראשונות- כ-30 במספר, שהיוו את הגרעין הראשון שהגיעו לכאן מרומניה (בציטוט מהספר הוזכר שהם מנו 156 נפש). רוב האנשים שהגיעו לכאן היו אנשים דתיים, בעלי משפחות וילדים (חלקם אפילו משפחות ברוכות ילדים), בניגוד לאנשי העלייה השנייה והשלישית. אפשר אפילו לומר שזכרון יעקב הפכה בשנים האחרונות לאתר הנצחה לאנשי העלייה הראשונה, ובעיקר מוזיאון הראשונים, בית אהרונסון והמוזיאון הקטן ביד למייסדים.
במקום יש מוזיאון קטן שפתוח בתיאום מראש, ויש בו גם חיזיון קצר.

לסיכום: מייסדי זיכרון יעקב הגיעו לארץ ב-1882, ולאחר שלא הורשו לעגון במספר נמלים, בסופו של דבר הם ירדו ליבשה בחיפה. החל מסוף המאה ה-19 גם חיפה וגם יפו הפכו למרכזי קליטה לעולים חדשים. אלו הן למעשה הערים החדשות בארץ ישראל. ירושלים, טבריה וצפת היו ערי היישוב הישן ומי שרצה להיות חלק מהישוב הישן, מצא את עצמו בדרכו אליהן. אבל מי שראה את עצמו כיהודי חדש ומחדש, מצא את עצמו בדרכו ביפו או בחיפה, שם קמו בתי עולים ומשרדים ושם פעלו פעילים שונים שבאו לתמוך ולעזור או להציע חדר במלון (חלק מהם שילבו עשייה ציונית עם עשייה מסחרית).
המתיישבים שהגיעו כדי להקים את זיכרון יעקב התמקדו בראשית הדרך בחיפה. בחודשים הראשונים הגברים עלו לקרקע בזמארין ועיבדו אותה, ושבו לחיפה למשפחותיהם בסופי השבוע, וכעבור חודשים ספורים התחילו לבנות את הצריפים הראשונים והעלו לכאן את משפחותיהם. כל זה לא התרחש במקום שבו ייסד הברון לימים את המושבה המתחדשת, אלא במקום הקרוי כיום "גבעת זמארין", מעבר ליקב. כיום לא נותר דבר מהצריפים הראשונים, כי כל האזור נהרס ונבנה מחדש בתנופת פיתוח. החושות שנבנו בהתחלה היו בתי בוץ, בסגנון החושות שבהן חיו הערבים.
בסה"כ התקופה הראשונית לא ארכה יותר משנה וחצי: המתיישבים הגיעו לכאן ב-1882, וב-1883 נוכחו לדעת שהם לא מצליחים. מהר מאד הם כילו את מקורות הממון הקטנים שהיו להם- אם ברכישת הקרקע, אם בהוצאות המסע, אם במגורים בחיפה, אם בבניית הבתים במושבה החדשה, אם בתשלומי פיצויים לחראתים הערבים של זמארין ואם בתשלום בקשיש לפקידי השלטון העות'מאני, וכך די מהר (לאחר שנה- שנה וחצי) הם מצאו את עצמם בלי כסף לחלוטין ובלי מישהו שיהיה מסוגל לתמוך בהם. יש לזכור שהברון הירש, שהיה אז הגורם העיקרי שפעל להתיישבות יהודים בעולם, לא רצה שהיהודים יתיישבו בארץ ישראל ולא ראה בארץ ישראל יעד רצוי. כאשר מתיישבי זמארין פנו אל ונציאני, שליחו של הברון הירש, וביקשו עזרה מהברון, הוא הציע להעביר אותם לארגנטינה ולהקים להם קולוניה חקלאית שם. בתגובה אמרו לו נשות זיכרון יעקב: "אבנים נגרוס בשינינו, ואת הארץ לא נעזוב". מדובר בראשיתה של העבודה המעשית בארץ ישראל, כשהרעיון המרכזי של אותם יהודים שבאו ממזרח אירופה היה להתיישב בארץ ישראל ולא בשום מקום אחר. היתה להם אלטרנטיבה- לעזוב את הארץ, אולם רבים לא רצו זאת. כנגד התנועה הציונית, שקראה לעלות לציון ולהיקלט בה, היו גורמים רבים, יהודים ואחרים, שהיו מוכנים לממן ליהודים כרטיס לאוניה והיקלטות במקום אחר. בכלל יש לזכור שתנועת חובבי ציון היתה אז תנועה לא גדולה, ורוב העולם היהודי בכלל התנגד לעלייה לארץ ישראל. אגודות חובבי ציון היו יותר אגודות רעיוניות ופחות בעלות אמצעים לממן ולעזור ליהודים בנושאי התיישבות. בסופו של דבר הם התבססו על ההון הקטן שכל אחד מחובבי ציון הביא בכיסו, וזה היה הכסף שאיתו היה צריך לעשות את המפעל ההתיישבותי בארץ. לכן בבוא היום, כשהברון אמר בלא-מעט גאוותנות אבל בלא-מעט צדק: "אלמלא אני לא היה קם המפעל הציוני בארץ ישראל", צריך לראות זאת בראי המציאות של 1882-3, כשהאנשים הגיעו לכאן ונגמר להם הכסף עד הפרוטה האחרונה, ולא היה מי שיתמוך בהם: לא הברון הירש שהתנגד להתיישבות בא"י ולא אגודות חובבי ציון שלא היו להן אמצעים לעזור למתיישבים בארץ.
אזור יד למייסדים הוא המעטפת החיצונית של זיכרון יעקב שהלכה ונבנתה ע"י הברון החל משנת 1884-5, כשהוא לקח על עצמו את המושבה. כאשר הברון התחיל לבנות את הרחוב שנקרא בהתחלה "רחוב האיכרים", והיום נקרא "רחוב המייסדים", באזור שכיום נמצא בו התחנה המרכזית, נקבע מקומה של הגורן המרכזית. שם עשו את עבודת הדיש, הפרידו את התבן מן המוץ ולכאן הביאו את היבולים. כל האזור היה מרחב הגרנות של זיכרון יעקב, ומכאן שם הרחוב הסמוך- רחוב הגרנות. היות והגורן היה שטח רחב-ידיים שבדרך כלל היה בשולי המושבה ולא נבנה, אפשר לראות שבמרבית המושבות קמו תחנות אוטובוסים במקום שבו היה הגורן המרכזי. כאשר הגורן איבד את חשיבותו בגלל שנכנסו מכונות דיש חדשות או משום שהחקלאות שינתה את אופייה, המקום נשאר אזור ריק ופתוח, ובחלק מן המושבות לימים התמקמה שם תחנת האוטובוסים המרכזית.
מקורות המים של המושבה: בקצה הצפוני של המושבה, מעבר לבית הפקידות, היה מעיין קטן ששימש את החראתים הערבים, ונקרא "עין אל חנזיר"- מעיין החזירים. המעיין נקנה במסגרת רכישת הקרקע. לימים הוקם שם המקווה של המושבה, שקיים במקום עד היום.

בית הקברות:
חלקת קברי התינוקות והילדים: חלקה מעין זו אפשר למצוא בכל בתי הקברות של העלייה הראשונה, השנייה והשלישית בארץ, אז התנאים הקשים גרמו לתמותה גבוהה בקרב תינוקות וילדים. הבעיה העיקרית היתה מחלות קשות, ובעיקר קדחת שנגרמה בגלל הביצות שהשתרעו סמוך למושבה. המלריה, קדחת שחור השתן, הקדחת הצהובה, שחפת, טיפוס ומחלות רבות אחרות שכיום מתגברים עליהן בקלות רבה- הפילו חללים רבים. על כך יש להוסיף מוות מרעב ומתת-תזונה. בתקופה העות'מאנית, בגלל ההזנחה הנוראית של אזורי הביצות (לא ניקזו אותן), א"י הפכה למוכת מחלות, והסטטיסטיקה המקובלת לגבי שלהי התקופה העות'מאנית היא ששמונה מתוך עשרה ילדים לא הגיעו לשנתם העשירית. יש לכך השפעות מרחיקות לכת, כמו: אי גידול האוכלוסייה.
התינוקות בקרב אנשי העלייה הראשונה מתו בקצב מהיר יותר, אפילו ממחלות שבקרב המגזר הערבי ידעו להתגבר עליהן בקלות רבה יותר (רפואה עממית?).
על חלק מהמצבות אפשר לראות שמות (בבתי הקברות של העלייה הראשונה יש לחפש את השמות לא בחלק העליון של המצבה אלא בצידה). הקברים הרבים שאין עליהם שמות הם רובם של תינוקות שמתו לפני שניתן להם שם (לפני שמלו אותם). בחלק מהמקרים ניתנו שמות ואנחנו לא מוצאים אותם על הקברים.
רבים מתושבי זיכרון יעקב היו בטוחים שנחתה עליהם מכת בכורות בגלל שעשו משהו לא טוב, ואפילו
הלבישו את הבנים בבגדי בנות, כדי לנסות ולהתחכם לרוע הגזירה הזו.

קברו של אחד מאנשי העלייה הראשונה:
על המצבה כתוב:
"איש יקר שנלקח במבחר שניו
את אדמת הקודש עבד כל ימיו
הפך שמיר ושית לתאנה
גפן וזית, ביצות ונהרות לפרדסים ויערות".
הקבר מוקף גדר, ובד"כ גדרות מסוג זה בבתי קברות של העלייה הראשונה מרמזות על אדם ששלח יד בנפשו. בבתי הקברות של העלייה השנייה והשלישית ההתייחסות כלפי אדם שהתאבד היא הרבה יותר מקבלת (עד כדי כך שבדרך כלל נכתב על המצבה "שלח יד בנפשו")- זו היתה אחת האופציות שעמדו בפניו של החלוץ שבא לארץ. מאחר שאנשי העלייה השנייה והשלישית היו חברה חילונית, האנשים ששלחו יד בנפשם נקברו באותה שורה עם שאר המתים שמתו במיתות אחרות, בלי להבדיל ביניהם. לעומת זאת, בבתי הקברות של העלייה הראשונה, אותם אנשים עדיין נמצאים בתוך בית הקברות (יש שינוי תפיסה, כי ביהדות הקלאסית, האורתודוכסית, היו קוברים אותו מחוץ לגדר. כאן ישנה הקלה כי ברור שהחיים קשים ויש סיבות רבות להתאבד, ויש גם כאלו שהתאבדו מתוך מעשה גבורה- כמו שרה אהרונסון), אבל בד"כ קברם מוקף במין גדר סמלית, ללמד שכאן קבור אדם ששלח יד בנפשו.

קברו של פרץ הרצנשטיין:
על המצבה כתוב:
"פה נקבר איש מידות בדמי ימיו
מרובה בייסורים רוב שניו
בן נאמן לארצו ועמו,
היה עד אחרון יומו
לבניו אחריו ציווה במרץ:
נא אל תעזבו את הארץ".
סיפורו של פרץ הרצנשטיין הוא אולי סיפורו של החלוץ בן העלייה הראשונה. הרצנשטיין היה חובב ציון שעלה לארץ קצת אחרי ייסודה של זיכרון יעקב והצטרף כאיכר למושבה בת שלמה. בבת שלמה הוא גילה תופעה מכאיבה ומדאיכה מבחינתו- העבודה הערבית. האיכרים אינם עובדים את האדמה בעצמם, אלא מביאים את האיכרים הערבים שהיו כאן קודם לכן כדי לעבוד את האדמה עבורם. האיכר היהודי הופך להיות אפנדי, בעל בית. הרצנשטיין יצא בנאומים וניסה לשכנע את האיכרים היהודים שלא להמשיך בדרכם, ובשלב מסוים הוא החליט לנסוע לגייס כסף מהברון רוטשילד, ולשכנע את הברון לעשות משהו כדי שהאיכרים במושבות יתחילו לעבוד בעצמם. הוא הגיע לאירופה, נפגש עם הברון ושב ארצה. כשחזר לארץ, חלק מהפועלים הערבים ששמעו על שליחותו וידעו במה מדובר, וידעו שאם פעולתו תצליח, מקור פרנסתם ייגזל מהם, תפסו אותו והיכו אותו מכות נמרצות. המכות רק החריפו את מצבו של הרצנשטיין, שכמו רוב החלוצים היה חולה במלריה, מצבו הידרדר והוא מצא עצמו על ערש דווי. הוא קרא לאשתו ולילדיו הקטנים אל מיטת חוליו והשביע את אשתו לעולם לא לעזוב את ארץ ישראל. הוא ביקש להביא אליו עורך דין, הפקיד בידיו את מעט כספו והורה לו שכאפוטרופוס על הכסף עליו (על העו"ד) לשחרר כל חודש מן הכסף טיפין-טיפין לאלמנתו כמנת קיום, ובתנאי אחד- שהיא נשארת בארץ. במקרה והיא תעזוב את הארץ, הוא ביקש לתרום את הכסף לטובת המפעל ההתיישבותי. הוא נפטר ונקבר בבית הקברות בזיכרון יעקב.
לאחר מותו אשתו וילדיו נשארו בארץ ונאלצו להתמודד עם התנאים הקשים, בנוסף לכך שהקצבה החודשית לא הספיקה להם. אשתו חלתה והגיעה למצב שהיא חשבה שימיה וימי ילדיה ספורים. אחיה, שישבו בארה"ב, ניסו לשכנעה לעבור אליהם לארה"ב, אך היא נחושה בדעתה- "נשבעתי שבועה חמורה". בסופו של דבר, כאשר איכרי המושבה ראו שמצבה הולך ומתדרדר, נכמר ליבם עליה ועל ילדיה. הם לקחו אותה לירושלים, אל הרב קוק, וביקשו מהרב להתיר את הנדר של האלמנה. הרב קוק נעתר להם כי הבין שזהו עניין של פיקוח נפש. האישה עזבה את הארץ עם ילדיה לארה"ב, וחיה שם. לימים חלק מצאצאי משפחת הרצנשטיין עלו לארץ מארה"ב והתיישבו במקומות שונים בארץ.
לפני מספר שנים הגיע לכאן המשורר חיים גורי, והכיתוב של המצבה צד את עיניו. הוא החליט להתחקות אחרי האיש שקבור פה, איתר וראיין חלק מצאצאיו ופרסם כתבה בעיתון. אחד מנכדיו סיפר לו: (מתוך הכתבה): "סבא נחלש מאד מהמלריה, וחודשים לפני מותו חטף מכות רצח מקבוצת פועלים שעבדו בפיק"א בימים ההם. מדוע היכו אותו?- סבא נשלח על ידי חלק מהאיכרים אל הברון רוטשילד בפריז כדי לבקש שפיק"א תיתן עבודה ליהודים [הוא מתבלבל בין פיק"א ליק"א] ותלמד אותם להיות איכרים ולהתפרנס במקום העבודה הערבית. הערבים ידעו על כך, וכאשר חזר התנפלו עליו, וחודשיים לאחר מכן הוא מת. הוא ידע שהוא עומד למות. הוא הזמין את בני המשפחה אחד-אחד, כולל הילדים, ציווה עליהם שלא לעזוב את הארץ. האבא שלי היה אז בן עשר, הוא סיפר לי את זה. ההשבעה הזאת עשתה רושם עמוק, אדיר, על הילדים כולם והם כולם זכרו זאת עד יומם האחרון. את מעט הכסף שהיה בידו השאיר פרץ הרצנשטיין בידי אפוטרופוס וציווה עליו לתת את הכסף לאישה, שהיתה אז אישה מאד צעירה".
הנכד המשיך וסיפר: "… המשפחה של סבתא היתה בחלקה פה בארץ ובחלקה חיה בארה"ב… האחים שירדו מן הארץ הרגישו אשמים, קראו לה להצטרף אליהם…" וכך הלאה- המשך הסיפור ידוע. הוא מעיד על סבו שהיה חלוץ ואידיאליסט בכל רמ"ח אבריו.
אנחנו נוטים הרבה פעמים להסתכל על אנשי העלייה הראשונה בראי העלייה השנייה והשלישית , וההיסטוריוגרפיה של המפעל הציוני נשענת הרבה מאד על האתוס והמיתוס שיצרו אותם אנשים- היסטוריה פועלית באופייה. בין המחנות הללו שררה איבה של ממש, שבאה לידי ביטוי בגילויים קיצוניים, עד כדי הסגרתו של יוסף לישנסקי לידי התורכים וניסיון לחסל אותו ע"י אנשי "השומר", שהיו במחנה הפועלי. איבה זו נמשכה לאורך כל תקופת היישוב ותבוא לידי ביטוי בין היתר גם בשנאה הנוראית שבין המחתרות: 'ההגנה' מצד אחד והפלמ"ח, שהיו נציגי עולם הפועלים, לבין האצ"ל והלח"י, שחלק גדול מהבסיסים שלהם היו בתוך המושבות. מחנה האימונים המרכזי של האצ"ל ישב בשוני, בתוך מרחב אוהד, שבין המושבות הראשונות. כשההיסטוריוגרפיה הציונית דיברה על העלייה הראשונה, היא דיברה תמיד בצורה מאד אמביוולנטית: מצד אחד ניתן להם השם המכובד "עלייה ראשונה"- הם זכו להיות ראשוני החלוצים שבאו לחדש את ימיה של התנועה כקדם. מצד שני, בתוך ההתייחסות תמיד היה הרעיון של בגידה בחלוציות של ממש, בגלל התפתחותה של ההתיישבות הזאת כ"התיישבות בעלבתית", שרואה בהעסקתם של פועלים זרים (במקרה הזה- פועלים ערבים) עניין לגיטימי. כשמסתכלים על פרץ הרצנשטיין, רואים בו דמות של חלוץ שאינה נופלת מבחינת ההקרבה שלה והרצון לתת ומבחינת התפיסה הציונית החלוצית מאד, מכל חלוץ של העלייה השנייה או העלייה השלישית. למרות שהוא היה בורגני בעל משפחה, אורחות חייו היו כשל חלוץ במלוא מובן המילה.

על מצבות רבות בבית הקברות אפשר לראות את הכיתוב "מת ממלריה", "מת מקדחת צהובה" וכדומה.

קברה של שרה אהרונסון:
על המצבה כתוב רק "שרה".
שרה אהרונסון נולדה בארץ לאפרים פישל ולמלכה אהרונסון, מהמשפחות המייסדות של זיכרון יעקב.
לאחר שאחיה אהרון עזב את הארץ למצרים כדי לפענח את החומר המודיעיני שנשלח מהארץ, שרה ויוסף לישנסקי לקחו על עצמם את ניהול מחתרת ניל"י בארץ. באוקטובר 1917 התגלה קיומה של המחתרת ושרה היתה אחת הראשונים שנתפסו ע"י התורכים. המושבה כותרה, התורכים תפסו את שרה ומספר חברים, ואסרו גם את אביה. לאחר עינויים קשים ומשנודע לה שעומדים להעביר אותה לחקירה, שרה ביקשה ללכת להתקלח ולהחליף בגדים בבית אחיה, ומשניתן לה, היא הוציאה את אקדחה שהיה מוסתר בבית וירתה בעצמה. היא גססה ארבעה ימים בעינויים קשים ולבסוף נפטרה, ונקברה לצד אימה בבית הקברות של המושבה (אמה מתה 5 שנים לפני כן).
לימים הוצבה מצבה חדשה על קברה של שרה, וחודשה גם המצבה על קבר אמה. לימים אביה ואחיה נקברו במרחק מספר קברים.
קברה של שרה וקברה של אמה גודרו בגדר, ונשאלת השאלה המתבקשת: ידוע ששרה שלחה יד בנפשה, ולכן ברור מדוע הוקף קברה בגדר. אולם אמה לא התאבדה, אז מדוע גם קברה של האם מוקף גדר?-
בבית הקברות של זיכרון יעקב מקובל לגדר את קברו של מי ששלח יד בנפשו, והאנשים הקרובים אליו- לפי בקשת המשפחה. במקרה זה, האב אפרים פישל ביקש שאם מגדרים את קברה של בתו, שיגדרו גם את קברה של אמה (אשתו) בגדר סביב. זה אולי נראה מוזר מבחינה הלכתית, אבל רצו שהבת, שמתה מות גיבורים, תהיה צמודה לאמה ושלא תחצוץ ביניהם שום הפרדה, ומבחינה זו רצון המשפחה וגם הדרך שבה שרה שלחה יד בנפשה, אפשר את הגידור המשותף של האם ושל הבת.

לא רחוק מקברי שרה ואמה יש חלקה מגודרת שבה 5 קברים, שניים מהם שייכים לדר' הלל יפה, שנפטר בשנת 1936, ולרעייתו רבקה. דר' הלל יפה נחשב לרופא המושבות ולאיש שהתמודד יום יום עם התנאים הקשים- תמותת תינוקות ומחלות רבות. לימים, כשהגיעו לאזור בני העלייה השנייה והשלישית, הוא שימש גם כרופא שלהם ונדד בין המושבות ובין החולים. הוא לא היה חוקר מלריה- הוא טיפל במלריה ובמחלות שפגעו במתיישבים. התואר "חוקר המלריה" שמור לפרופ' גדעון מר, שעשה את המחקרים הגדולים שלו החל משנת 1926-29 באזור אצבע הגליל. הוא הקים את המרפאה שלו בראש פינה, חקר את המחלה והגיע למסקנה שהמלריה אינה נגרמת מאוויר באוש שעולה מן הביצות אלא מטפיל שמועבר לגופו של האדם ע"י יתושת האנופלס. דר' הלל יפה לא היה חוקר אבל בהחלט היה רופא מנוסה מאד, שיצא נגד ההתיישבות באזורי ביצות. הוא ייסד בחסותו של הברון את המרפאה הראשונה במושבה, ששימשה את אנשי מושבות השומרון, ולאחר מכן נדד גם אל העמק.
דר' הלל יפה ורעייתו קבורים כאן עם 3 נקברים נוספים: ליליאן רות פרידלנדר, מיכאל לנגה, ובמרחק קצר- ניטה לנגה. ניטה וליליאן היו אחיות, ומיכאל היה בעלה של ניטה, שחי תקופה מסוימת עם ליליאן. הקשר בין משפחת לנגה ומשפחת יפה הוא חברות עמוקה ונאמנה, והקבורה המשותפת שלהם היא על פי בקשתם.
מבין כל חמשת הנקברים בחלקה זו, היחיד ששלח יד בנפשו היה מיכאל לנגה. מכאן אפשר להבין שלגדר בבית הקברות של זיכרון יעקב יש שתי משמעויות: 1. מי שקבור בתוך הגדר הוא אדם שהתאבד. 2. הגדר מהווה חוט מקשר בין האנשים שבקבורה בתוך אותה גדר מביעים איזושהי הזדהות עמוקה במיוחד.

פינת ההנצחה לאהרון אהרונסון:
לאהרון אין קבר אלא פינת הנצחה, כי גופתו מעולם לא נמצאה. אהרון נהרג בשנת 1919 כאשר מטוסו נפל לתעלת למנש בין אנגליה וצרפת, וכך בא הקץ על אחד ממנהיגי הישוב היהודי והתנועה הציונית. אהרון, הבן הבכור למשפחת אהרונסון, נולד בשנת 1876, עלה לארץ עם הוריו בגיל צעיר וכבר בילדותו התגלה ככישרון. לכן הוא נשלח על חשבון הברון ללמוד אגרונומיה בצרפת, ומששב לארץ הקדיש את חייו לחקר הצומח של א"י, והקים תחנת מחקר בעתלית מטעמו של הברון ובכספו של הברון. מחקריו נועדו בעיקר ליצור מערך ידע באשר לגידולים המתאימים ביותר לא"י, כולל הכלאות של זנים מאירופה וממקומות אחרים עם זנים ארצישראליים טיפוסים ליצירת מינים יותר מתאימים ויותר פוריים לנופה ולאדמתה של הארץ. אחת הבעיות הראשונות במעלה של החקלאות היהודית החלוצית בארץ היתה אי התאמה- גם של החקלאי, ובמידה רבה גם של הידע החקלאי שהובא לארץ, ואי ההתאמה הזו היתה נחלתם גם של איכרים פשוטים וגם של אגרונומים מוסמכים מטעמו של הברון. לא מעט זנים אירופאים של גפנים משובחות שניטעו בארץ התגלו כבלתי מוצלחים, כי הם פשוט לא התאימו לאדמת הארץ ולתנאיה. גם גידולי המשי שנעשה ניסיון להתבסס עליהם בראש פינה התגלו כלא-מוצלחים, גם בגלל חוסר ידע ואולי אפילו עצלות, וגם בגלל שזחלי המשי הסיניות זקוקים לתנאים שאין בארץ. כך גם לגבי גידולים אחרים.
אולם השם הגדול (בקנה מידה עולמי) שיצא לאהרון אהרונסון קשור לפני הכל לגילויה של אם החיטה. במשך תקופה מסוימת אהרון שימש כפקיד מטעמו של הברון באצבע הגליל (ב-1896 הוא ייסד את בית הפקידות במטולה וייעץ לאנשי המושבה מטולה יעוץ חקלאי), ובמהלך שהייתו שם הוא שוטט הרבה באזור, בעיקר עם ידידו הטוב ברמן (שהיה הפקיד האחראי בכנרת).הם ניסו לגלות מינים וזנים חדשים, ובים היתר אהרון גילה לא רחוק ממטולה את אם החיטה- החיטה שמבחינת המחקר מהווה את הבסיס הראשוני לגידולן של כל החיטות בעולם. חשיבות הדבר היתה בגילוי המרעיש- כאן בויתה לראשונה החיטה. בנוסף, באותה תקופה העולם המדעי היה כמרקחה, נושאים שונים עלו לדיונים, ובין היתר עלה הנושא: מהו ערש התרבות ומהו ערש החקלאות? ברור שיש קשר הדוק בין המהפכה החקלאית ובין המהפכה התרבותית- ברגע שהאדם הפסיק להיות נווד ומלקט מון והפך להיות יושב קבע וחקלאי, זה קידם אותו משמעותית לקראת יצירתה של תרבות חדשה ומפותחת יותר. הוויכוח בין החוקרים היה איפה זה קרה, וכאשר אהרון גילה את אם החיטה, הוא במידה מסוימת הוסיף נדבך מאד משמעותי לתפיסה שאומרת שהמהפכה החקלאית החלה באזור שלנו, באגן הים התיכון. אם כאן נמצאה חיטת הבר שמכאן התפשטה למקומות אחרים בעולם, סביר להניח שזהו המקום שבו בני האדם בייתו לראשונה את החיטה. מקורה של החיטה המבויתת הוא מהמרחב שלנו, דבר שהוסיף נדבך ידע משמעותי לוויכוח העולמי שהתנהל בנושא, ומכאן השם העולמי שיצא לאהרון אהרונסון ומכאן הכבוד הגדול שניתן לו גם בשלטון העות'מאני. זוהי גם הסיבה לכך שכאשר פרצה מכת הארבה בשנת 1915, במקביל למלחמת העולם הראשונה, התורכים מינו את אהרון להיות האחראי מטעמם על המלחמה בארבה, מה שהיווה מבחינתו הזדמנות פז להתחיל לפתח את רשת הריגול שלו- בזכות אישורי המעבר שניתנו ע"י השלטון העות'מאני לו ולעוזרי המחקר שלו (יוסף לישנסקי, נעמן בלקינד, אבשלום פיינברג ואחרים, בעיקר בני המושבות) להסתובב בארץ לפי ראות עיניו, כולל באזורים צבאיים סגורים. את המידע הנוגע להיערכות הצבא העות'מאני בארץ העבירו אהרון ועוזריו לאנגלים, שקיוו לכבוש את הארץ מידי התורכים. מלבד היותו איש מחקר ואגרונום בעל שם, אהרון היה בעל ראש מדיני, וכמי שגדל בבית מדיני על ברכי חיבת ציון, הוא כל חייו הגה וניסה לפתח את הרעיונות שעסקו בבית לאומי עתידי. מחקריו עסקו בין היתר גם בנושא המים: המחקרים הראשונים שנעשו בנושא מים בארץ נעשו על ידיו. הוא מיפה את כל מקורות המים העיליים של הארץ, תכנן תוכניות למוביל ארצי- להעברת מים מהצפון לדרום, הגה תוכניות לחישמול הארץ- רעיונות שיושמו מאוחר יותר ע"י אחרים. אהרון אהרונסון היה זה שבנה עבור התנועה הציונית לקראת ועידת השלום שחתמה את מלחמת העולם הראשונה ב-1919 את ההצעה הציונית לבית לאומי, או למנדט הבריטי שיינתן על ארץ ישראל, ובמסגרתו הוקם לימים הבית הלאומי. התוכנית שלו הלכה צפונה עד נהר הליטני ומזרחה עד קו המדבר- תוכנית גדולה שכללה את כל מקורות המים, כולל הזהרני והליטני, וכללה בתוכה את כל השטחים הראויים לעיבוד חקלאי (כולל חקלאות בעל) בעבר הירדן המזרחי. כידוע, תוכנית זו לא התקבלה לבסוף.

להזמנת סיור אבשלום שחר 0543161251 מייל avcha@bezeqint.net או דרך האתר nofim-il.co.il
אבשלום שחר מורה דרך , מדריך לידיעת הארץ , מרצה וחוקר מזרח תיכון ומורשת צה"ל .
חוקר וכותב ספרות מקצועית .

אודות נופים ותרבויות

אבשלום שחר

מדריך טיולים - מורה דרך מוסמך

מורה דרך מוסמך מטעם משרד התיירות. מדריך מוסמך להדרכת טיולים מטעם החברה להגנת הטבע, ריכוז חוגי סיור של החברה להגנת הטבע...

אבשלום שחר © כל הזכויות שמורות, אין להעתיק או להשתמש בתוכן ללא אישור מפורש. אינטרמקס בניית אתרים
מעבר לסרגל הכלים