טיולים והרצאות - 072-3952281

"התאו בנופי הצפון"

פורסם בתאריך 29 ביולי 2011

התאו בנופי הצפון

המאמר מבוסס על עבודת שטח וכתיבה משותפת של יעל זלברשטיין ואבשלום שחר ב 1999  .

התאו או בשמו הערבי- ג'מוס שייך למשפחת הפריים ומונה כיום כ- 142 מיליון פרטים ברחבי העולם.

 תקופת התנ"ך

הוכחות להופעת התאו ( בערבית גמוס ) לראשונה  אנו מוצאים בתנ"ך כאשר הארץ מנתה שבעה מינים של חיות טהורות, דהיינו יונקים, מפריסי פרסה, שוסעי שסע ומעלי גירה. הג'מוס מוזכר  בספר דברים י"ד, פסוק ה': "אייל וצבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר…". אחדים ממינים אלה כנראה הושמדו בעבר הרחוק, כך שכל מי שעסק בפרשנות ותרגום כתבי התנ"ך התקשה לזהותם. עדות זו שופכת אור על קיומו של הג'מוס בארץ ישראל עוד בימי קדם, אך הן אינן מספיקות כדי לקבוע בוודאות את זהות הפרטים. עדויות ורישומים יותר מדוייקים בתנ"ך קיימים לגבי יונקים אחרים, כמו היעלים למשל.     אם כן, בהקשר של הג'מוס הנטייה היא להתבסס על עובדות מוצקות, הקיימות החל מהתקופה הערבית הקדומה.

התקופת הערבית הקדומה
הג'מוס בוית במזרח הרחוק כבר לפני כ- 5000 שנה והגיע כנראה למזה"ת לפני כ- 1500 שנה, בתקופה הערבית הקדומה ( קיימת מחלוקת בנושא ואני הציג את התפיסה הגורסת שהמין הנמצא בשמורת עין אפק והחולה הובא בתקופה הערבית הקדומה ) . בתקופה זו הובאו לכאן הג'מוסים המבויתים  ע"י הערבים וגודלו לצרכים שונים, בעיקר- לחקלאות, בשר וחלב. יחד עם זאת, יש עדויות לכך שהג'מוס היה נוכח באזורנו עוד לפני התקופה הערבית הקדומה מצד שני, המחקר על הג'מוסים, בניגוד ליונקים גדולים אחרים, הוא מועט ולא קיבל את תשומת הלב הראויה. עדות לכך היא האנציקלופדיה לחי והצומח של ארץ ישראל המספקת אינפורמציה מועטה על יונק הביצות הגדול ביותר באסיה ובמזרח התיכון.

התקופה הצלבנית

בימי הביניים גילו לראשונה הצלבנים בארץ ישראל  את הג'מוסים. הצלבנים, כיתר תושבי הארץ למדו להכיר את הג'מוס, ללכוד את העגלים הצעירים ולביית אותם לצורכיהם האישיים: חקלאות, בקר ובעיקר- חלב.

התקופה התורכית

 בתקופה התורכית הג'מוסים המשיכו לשמש כבהמות משא, לחקלאות, גרירת עגלות כבדות , לבשר ולחלב. אך יחד עם זאת, ידוע על ג'מוסים שחיו בבית הגידול הטבעי שלהם: בביצות עמק החולה, ה"בטיחה", עמק עכו , עמק יזרעאל ואזור נחל הירקון. וכך, כל עוד היו ביצות בארץ חיו בה ן אלפי ג'מוסים. מקומות אחדים אף נקראו על שמם. ברמלה ישנה בריכה הנקראת: "בירכת ג'מוס". מדרום לעין גב נקרא וואדי הגולש מהגולן לכינרת- "ג'מוסיה", ובתחומי גוש דן מצויים שרידיו של כפר ערבי הנקרא "ג'מוסין" (באזור איצטדיון רמת גן) בצפון הארץ באזור גבעות אלוני שפרעם קיים שבט בדואי בשם ערב אלג'ואמיס הם יושבים ליד בית זרזיר.

לפי נתונים קיימים, בתקופת קום המדינה היו בארץ כ- 5,000 פרטים של ג'מוסים. הג'מוסים שרצו בירקון עוד בשנות ה40- ונעלמו עם התפתחות העיר תל-אביב. היעלמותם הסופית התרחשה בתקופת הצנע בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, כאשר ניצודו לשם אכילת בשרם.

אזורי הביצות בארץ היו מדולדלים מאוכלוסיות בני-אדם בגלל מחלת המלריה הקשה שגרמה למותם של רבים. ידוע כי סביבת הביצות הייתה בעלת פאונה ופלורה מגוונות מאוד, ולג'מוסים היה תפקיד חשוב  במערכת האקולוגית, אך על כך יורחב בהמשך.

שבט הע'וארנה והג'מוסים בתקופה התורכית והבריטית.

היחידים שחיו באזור הביצות של עמק החולה בתקופה הטורקית ובראשית ימי המנדט הבריטי בעמק עכו היו – הע'וארנה. המילה ע'וארנה באה מלשון ע'ור כלומר, שקע או עמק. מקור בני הע'וארנה היה ממצרים וכנראה מסודן. הם הובאו על ידי בעלי ממון- תושבי הארץ לביצוע עבודות קשות וזולות. מלבד זאת, בני הע'וארנה עיבדו את אדמותיהם של בעלי קרקעות מארץ ישראל, מלבנון, ובעיקר מסוריה. הם התגוררו בסוכות העשויות ממחצלות גומא, צמח האופייני לנופי הביצות.

אלה היו תושבי הביצות הטיפוסיים, אשר היו "בזויים" על הפלחים והבדואים, והם אשר גידלו את עדרי הג'מוס שנקרא באותה תקופה- המריא.

תושבי הביצות ידעו ללכוד עגלים של ג'מוסים, לביית אותם ולהשתמש בהם לצורכיהם ולצורכי אדוניהם. הע'וארנה לא יכלו להשתמש בג'מוסים כבבקר רגיל בגלל קרינת השמש. בשעות אלו נזקק הג'מוס למים לשם צינון, בגלל מיעוט בלוטות הזיעה בגופו ולהגנה מעקיצות היתושים. לכן, השתמשו בו הע'וארנה בשעות הבוקר המוקדמות ובשעות הערב.

התקופה הבריטית

בסיום התקופה התורכית וכניסתם של הבריטית לארץ, שלא ראו בה עוד מחוז נידח אלא כברת ארץ חשובה, יחד עם התקדמות הטכנולוגיה בעולם, בעיקר בתחום החקלאות, החל תהליך של ייבוש הביצות. זאת נעשה גם לצורכי חקלאות אך בעיקר על מנת לבער את מחלת המלריה. בתקופה זו הע'וארנה, שוכני הביצות, נדחקו לאזורים אחרים.

מסתבר שבעקבות התהליכים הנ"ל, הסביבה האקולוגית נפגעה קשות ואוכלוסיית הג'מוסים הידלדלה באופן ניכר, כמו מיני פאונה ופלורה רבים אחרים שלא שרדו.

קום המדינה

עם הקמת המדינה יובשה הביצה הגדולה ביותר שהייתה קיימת בתחומי ארץ ישראל- ביצת החולה. ייבוש ביצת החולה (שחלקה נשתמר לשמחתנו) דחק מהאזור אוכלוסיות גדולות של מיני בעלי חיים וצמחים שונים. הג'מוסים היו הראשונים להיעלם – בגלל גודלם, חשיפתם לאזורים פתוחים ללא מים וחשיפתם לפגעי האדם אשר לא ראה בהם חלק טבעי מהנוף. הג'מוסים נעלמו גם בשל צמצום השטחים הפתוחים וצייד בלתי מבוקר. תהליך דומה התרחש גם במהלך ייבוש ביצות עמק עכו. כך נעלמו אט אט  הג'מוסים מהנוף כליל, למעט כפר קטן בוואדי חמאם הממוקם בנחל ארבל, שם שרד עדר קטן של ג'מוסים שהתקיים עד 1954, ומאז נעלמו כל אוכלוסיות הג'מוסים מהארץ.

ב1967- לאחר מלחמת ששת הימים התגלה באזור ה"בטיחה" (שטח שהיה קודם לכן מפורז) עדר ג'מוסים, שריד לאוכלוסייה גדולה שהייתה קיימת שם, וממנו הועברו 87 פרטים לשמורת החולה. אלה היוו את הגרעין המתחדש של עדר הג'מוסים המאכלס כיום את שמורת החולה. מעדר זה, הועברו ב1991- ג'מוסים לשמורת עין אפק אשר בעמק עכו .

תודות:

לרעיה שורקי מנהלת שמורת עין אפק לשעבר על הליווי המקצועי .

לסלמאן אבו רוכן על המקורות והעזרה המקצועית

לאליעזר פרנקנברג שאיפשר לנו להשוות פרטים מדעיים מהמאמר שלו שנכתב ב1989-

לאפרת שהם פרידר על העזרה בעריכה והיעוץ האקדמי

 ביבליוגרפיה:

התאו/ אליעזר פרנקנברג אוגוסט 1989 : בעקבות דיון צוות מקצועי על ממשק שטח בשמורת החולה באמצעות תאו.

על עשב השדה וחיות הבר/ עוזי פז , הוצאת מסדה- ידיעות אחרונות , ספרי חמד, עמוד 140, 260.

הידעת את הארץ/ יוסף ברסלבסקי , הוצאת הקיבוץ המאוחד תשט"ז. עמוד 118, 172, 192, 202, 303

גמוסים בעמק החולה

אודות ״נופים ותרבויות״ - אבשלום שחר

מדריך טיולים בצפון ומורה דרך אבשלום שחר

מדריך טיולים - מורה דרך מוסמך

מורה דרך מוסמך מטעם משרד התיירות. מדריך מוסמך להדרכת טיולים מטעם החברה להגנת הטבע, ריכוז חוגי סיור של החברה להגנת הטבע...

אבשלום שחר © כל הזכויות שמורות, אין להעתיק או להשתמש בתוכן ללא אישור מפורש. אינטרמקס קידום אתרים