טיולים והרצאות - 072-3952281

הכפר הצ'רקסי ריחניה

פורסם בתאריך 05 בספטמבר 2011

 ריחניה

כפר צ'רקסי, אחד משני כפרי הצ'רקסים שבארץ (השני הוא כפר כמא, שבגליל התחתון, בין כפר תבור ויבנאל), ברמת עלמה שבמזרח הגליל העליון. בכפר כ-800 תושבים ומקור שמו- צמח ההדס (בערבית "ריחן")- שם חדש שאינו משמר שם של ישוב כלשהו (כשמקימי הכפר הגיעו לכאן, הבאר הסמוכה נקראה "באר ריחן" וכך גם הגבעה, והישוב קרוי ע"ש הבאר והגבעה). הכפר הוקם ב-1873 ומונה כיום כ-1100 תושבים (בכפר כמא כ-3000 תושבים).

מוזיאון "החוויה הצ'רקסית" נבנה ע"י שוקי (מבוטא "שאווקי") במבנה הבית הישן של משפחתו. הכפר והמוזיאון זכו בפרס מטעם תוכנית מענקי פורד בישראל. מנימוקי השופטים: "בעבור היזומה לשימור המסורת, התרבות והמורשת הצ'רקסית".

מוצאם של הצ'רקסים מאזור הקווקז שממזרח לים השחור. האימפריה העות'מאנית ראתה בצ'רקסים לוחמים טובים שיכולים לשרת את האימפריה, וקראה להם להגיע לארצות שתחת שלטון האימפריה. בלחץ הצארים הרוסים (שדחקו אותם מארצם) ובעידוד האימפריה העות'מאנית, עזבו רוב הצ'רקסים ששרדו את מלחמת 118 השנים עם רוסיה (מלחמה בה מעריכים שנהרגו יותר ממחצית הצ'רקסים) את הקווקז. מרבית האוכלוסייה הצ'רקסית היגרה מערבה והתיישבה בשטחי האימפריה העות'מאנית ועל פי הערכות נותרו בסוף המאה ה-19 רק כ-150,000 צ'רקסים בקווקז.

כיום יש בקווקז כ-2 מיליון צ'רקסים שחיים באוטונומיות עצמאיות (חוץ מאשר קשרי החוץ והביטחון שקשורים למוסקבה) ומצבם הכלכלי אינו טוב בגלל המשבר הכלכלי הקשה שעובר על רוסיה בשנים האחרונות. בארה"ב יש 2 קהילות צ'רקסיות (בקליפורניה ובניו ג'רסי), שתושביהן גרו ברמת הגולן עד מלחמת ששת הימים, אחריה עברו לסוריה, ומסוריה- לארה"ב. בירדן יש כ-150,000 צ'רקסים (יועצי, קציני ושומרי המלך- רובם צ'רקסים, ועל אף היותם מיעוט במדינה, כיום מחזיקים הצ'רקסים בירדן את רוב עמדות המפתח. גם סגן הרמטכ"ל הירדני הוא צ'רקסי ואמו מריחניה). במצרים יש כמה מאות אלפים (שהגיעו לשם בשלבים הרבה יותר מוקדמים, בתקופה הממלוכית- הממלוכים ששלטו במצריים בין 1250-1517 היו צ'רקסים ברובם, וצאצאיהם עדיין חיים במצרים), בסוריה כ-60,000. בתורכיה יש בין 4.5 מיליון צ'רקסים לפי הערכות רשמיות ו- 8 מיליון לפי הערכות הצ'רקסים עצמם. ההבדלים הגדולים הללו נובעים מסיבה אחת פשוטה: בתורכיה של תקופת אתא טורק היה אסור להגיד 'צ'רקסי', 'כורדי' או 'יהודי' אלא כולם 'תורכים'. חלק מהצ'רקסים הכריזו על עצמם כצ'רקסים וחלק כתורכים, ומכאן ההפרש הגדול. הצ'רקסים בתורכיה חיים ב-705 כפרים (חוץ מהערים הגדולות), מעמדם טוב למדי, ואחת מראשי הממשלה היתה צ'רקסית. גם בגרמניה יש כ-30,000 צ'רקסים, רובם עובדים זרים מתורכיה. בלוב חיים יותר מ-165,000 צ'רקסים. בישראל, כאמור- כ-4000 צ'רקסים ב-2 כפרים בגליל העליון ובגליל התחתון. יש צ'רקסים שעוברים לגור בעיר (בד"כ בגלל אילוצי עבודה) ובשלב מאוחר יותר בחייהם הם חוזרים לכפר. הצ'רקסים מפוזרים בכל העולם ב-75 מדינות וכיום מספרם מונה בין 11 ל-11.5 מיליון נפש.

השם "צ'רקסים" הוא כינוי ש"הדביקו" להם, אך הצ'רקסים קוראים לעצמם "אדיגה"- מילה שמשמעותה בשפתם: 'האדם המושלם', והכוונה לאדם האמיץ שנוהג לפי מנהגי הצ'רקסים.

הצ'רקסים בארץ ישראל

הצ'רקסים שהגיעו לא"י ב-1873 התיישבו ב-3 ישובים: ריחניה, כפר כמא וגבעת אלונים (חרבת צ'רקס) שבצפון השרון. הצ'רקסים שישבו בגבעת אלונים לא החזיקו מעמד והתפזרו בין ריחניה, כפר כמא ועמאן.

מקימי ריחניה היו ניצולי אוניה שהגיעה מיוגוסלביה לעכו. כ-500 טבעו וה- 123 שניצלו היו מקימי הכפר. מושל האימפריה העות'מאנית בעכו באותה תקופה היה צ'רקסי והוא נתן להם לבחור מקום ולהתיישב בו, הם בחרו לחיות באזור הגליל העליון כי הנוף הזכיר להם את אזור הקווקז, ובנוסף- האדמות סביב הכפר נראו להם מגוונות ופוריות: במזרח- אדמה שחורה, בדרום- גיר לבן ובצפון-מערב- אדמה אדומה. הם שיערו שלפחות אחת מהאדמות חייבת להיות פוריה (מאוחר יותר הם גילו שהאדמה מסביב כולה סלעים ואבנים והיא איננה מתאימה לחקלאות, ולכן התבססו יותר על גידול בע"ח כמו סוסים ופרות) ובנוסף, היתה כאן באר מים ו- 2 בריכות טבעיות. תחילתו של הכפר היתה כמתחם מוגן סגור ושמור שכלל 56 בתי אבן: חדר אחד לכל משפחה כאשר החדרים צמודים אחד לשני: 8 חדרים בצד הדרומי עם שער באמצע, 8 חדרים בצד הצפוני עם שער, 20 חדרים בצד המערבי ו-20 חדרים בצד המזרחי. בכל קיר משותף היה פתח קטן שאפשר היה לדבר דרכו. בשעות הערב הכניסו לתוך החצר את העדרים ואת הסוסים, נועלים את 2 השערים, מציבים שמירה ואין יוצא ואין בא. אם השומר זיהה סכנה, הוא הודיע לבעל הבית הראשון אשר הודיע דרך הפתח בקיר המשותף לבעל הבית השני וכך הלאה, והישוב היה מוכן להגן על עצמו תוך זמן קצר. מאוחר יותר, כשהמשפחות התבססו והתחילו לגדול, החלו להוסיף חדרים כלפי פנים לכיוון החצר, או מחוץ לחצר, וכך הישוב החל להתפתח. זה קרה לפני יותר מ-45 שנים.

הצ'רקסים דיברו רק רוסית וצ'רקסית (ולא ערבית) ולא יכלו לתקשר עם ערביי הסביבה, ונוצרו עימותים. לעומת זאת, הם כן מצאו שפה משותפת עם יהודים שעלו מרוסיה בעליה ה-1. חברי ארגון "השומר" "אימצו" את הכובע הצ'רקסי המסורתי.
במלחמת העצמאות התנדבו צעירי כפר כמא לצבא ולאחר מכן הכריזו על נאמנותם למדינה, ומאז משרתים בני הצ'רקסים בצה"ל כשירות חובה (חוק זה אינו חל על הנשים הצ'רקסיות).

הצ'רקסים ידועים כחיילים ולוחמים טובים שאף פעם לא נוקטים בשיטת ה"ראש קטן". בריחניה כיום יש יותר קצינים מאשר בכל מועצת מרום הגליל (שמאגדת 24 ישובים), ועיקר התעסוקה של רוב הגברים הוא בכוחות הביטחון: צבא קבע, משטרה, משמר הגבול, שב"כ וכו'.
מספר תושבי ריחניה עומד היום על כ-1000 איש, מתוכם כ-800 צ'רקסים ועוד כ-200 ערבים, רובם תושבי הכפר עלמה מלפני קום המדינה. בכפר כמא, לעומת זאת, כל התושבים צ'רקסים.

הנשים הצ'רקסיות ידועות בעבודת הרקמה והחרוזים שלהן, ורובן לומדות במוסדות להשכלה גבוהה ומנסות למצוא עבודה במקצוע שלמדו. דרך להבחין בין אישה נשואה לרווקה: האישה הנשואה תמיד יוצאת אל מחוץ לבית עם מטפחת לבנה שקופה גדולה לראשה.
יחסי הגברים והנשים בחברה הצ'רקסית מבוססים על שוויון. שולחן האוכל הוא עגול- אין ראש השולחן. בנוסף, אין שידוכין ולא מתחתנים עם קרובי משפחה. צריך לחזור 7 דורות אחורה כדי להתחתן.

כשזוג מעוניין להתחתן,הם מחליטים זאת באופן עצמאי ללא ידיעת אף אחד, כולל המשפחות. החתן ושניים מחבריו "חוטפים" את הכלה (בידיעתה ובהסכמתה) ביום ושעה שהם תכננו וקבעו מראש, כאשר החתונה מאורגנת ממש כמו מבצע צבאי. הבחור וחבריו "חוטפים" את הכלה המיועדת לכפר של הבחור, וכשהיא מצטרפת אליהם- הבחור יורה 3 יריות באוויר ומתחיל לברוח, ואז כל הכפר יוצא ורודף אחריהם במטרה לתפוס ולשחרר את הבחורה. אם הם מצליחים לצאת מחוץ לכפר-  הבחור יורה ירייה נוספת באוויר- סימן שהוא הצליח לעזוב את הכפר, ומפסיקים לרדוף אחריו. מסיבה זו לא מזמינים מראש אולם או כותבים הזמנות- פשוט לא יודעים מתי הבחורה תיחטף. במידה והצליחו לעצור את החוטף ולסכל את החטיפה, באים עליו בושה וקלון גדולים- דוחים לו את החתונה לתקופה מסוימת עד שיתבגר עוד קצת, כי אם הוא לא הצליח כדי לחטוף את הכלה, כנראה שהוא לא מספיק בשל כדי להקים משפחה. מסיבה זו בד"כ דוחים את מועד החתונה "עד שיתבגר", ועל הוריו מוטל עונש מטעם הקהילה (כי לא גידלו את הבן שלהם כמו שצריך) אם ה"מבצע" הצליח, הבחורה מחכה בביתו של אחד מחברי הבחור בזמן שהוא מחכה בבית החבר השני, ובינתיים החברים שלו הולכים להודיע להוריו שהוא חטף ושהוא נמצא אצלם, ולהורי הבחורה- שהיא נמצאת אצלם. 2 המשפחות יוצרות קשר ביניהם, ויום-יומיים אחרי החטיפה כותבים את הכתובה ומתחילים את החתונה.

למרות שמשתדלים לשמור על המנהגים והמסורת, הזמן והקדמה עושים את שלהם, וכיום למשל לא יורים יותר באוויר אחרי חטיפת הבחורה, כי היריות "מקפיצות את הגזרה" ולא יודעים אם זוהי חטיפה מסורתית או שקרה משהו באזור שיש לשים לב אליו.
חתונה צ'רקסית עד לפני כמה שנים נמשכה שבועיים (למרות שכיום הרוב מסתפקים ביומיים) וכללה משתאות, שירים,ריקודים רבים ותחרויות סוסים.הורי הכלה לא מממנים את החתונה או משתתפים בה, כי הם כועסים על כך שביתם נלקחה מהם אחרי שגידלו אותה כ"כ הרבה שנים. גם הורי החתן לא מממנים את החתונה, אלא הקהילה. המתנות הראשונות לזוג הצעיר הם מוצרי מזון, והאורחים מביאים מאכלים מבושלים ומוכנים ואוכלים יחד עם הזוג. אחרי החתונה, כשהזוג הצעיר נכנס לבית שלו, כל תושבי הכפר באים לברך שוב ומביאים מתנות לפי קרבתם לזוג והמרחק הפיזי בין הכפרים מהם באים- בעיקר כלי בית ומכשירים, כדי שהזוג הצעיר יוכל להתחיל לבנות את ביתם ולצייד אותו מבלי להיות תלויים במשפחותיהם. לאחר החתונה הכלה אינה יכולה לבוא ולבקר את הוריה עד שמתקבלת מהם הזמנה רשמית לה ולבעלה. ההורים לא מתערבים בחיי הזוג הצעיר מההתחלה, ואולי בגלל כך אחוז מקרי הגירושין בחברה הצ'רקסית נמוך מאד. לאחר שנולד תינוק, נשות הכפר באות לברך ומביאות מתנות רבות, כך שאין צורך לקנות דברים לתינוק.
מביאים ליולדת את הכל,כדי שתוכל לגדל את הילדים בנחת.

הגיל הממוצע לחתונה הוא 21-23 אצל נשים ו- 25-28 אצל נשים. בזמנו, בקווקז, היכן שתוחלת החיים היתה הרבה יותר גבוהה ואנשים הגיעו לגילאי 130, הגברים התחתנו מעל גיל 40 והנשים מעל גיל 30.
השפה הצ'רקסית היא ממשפחת השפות ההינדו-אירופאיות ומקבוצת השפות הקווקזיות, ובקווקז כיום יש לא פחות מ-300 שפות וניבים שונים.

השפה מונה 64 אותיות ונכתבת באותיות קריליות. לכל אות בשפה יש פירוש- חצי מילה, וחיבור של 2 אותיות יוצר מילה חדשה. אין ניקוד.זוהי אחת השפות העתיקות בעולם,והקהילה הצ'רקסית בישראל היא הקהילה היחידה בעולם שמלמדת את השפה באופן רשמי בביה"ס (חוץ מאשר בקווקז, שגם שם יש בתי ספר ששפת ההוראה בהם היא צ'רקסית). בבית מדברים רק צ'רקסית, וילדים עד כיתה א' מדברים רק צ'רקסית, עד שבבית הספר הם לומדים עברית, ערבית ואנגלית.

הדת הצ'רקסית

עד המאה ה-1 לספירה היו כל הצ'רקסים עובדי אלילים, ועבדו בעיקר כוחות טבע שונים. לקראת סוף המאה ה-1 ובעיקר במאות ה-2 וה-3 נוצרו קשרי מסחר בין הצ'רקסים והיוונים וקשרי שכנות עם הממלכה הארמנית, הנוצרית הראשונה שהיתה בעולם. מיסיונרים החלו להגיע לקווקז ולאט לאט צ'רקסים התחילו להתנצר, ובתחילת המאה ה-4 כל הצ'רקסים כבר היו נוצרים. בסוף המאה ה-7- תחילת המאה ה-8, כשהמוסלמים כבשו את המזה"ת ודרום הקווקז, צ'רקסים רבים התאסלמו. 2 שבטים אף התגיירו, כדי להיות נייטרלים, והם היוו חלק נכבד מהכוזרים שחיו באזור הזה יותר מ-250 שנה עד שפרצה מלחמת אחים ביניהם אלה שלא האמינו ביהדות אמונה שלמה- חזרו לחיק הנצרות, ואלו שכן האמינו ביהדות- עזבו את הקווקז, עברו לאוקראינה ומשם התפזרו למדינות אחרות. אולם רוב הצ'רקסים התאסלמו במאה ה-19 כשעזבו את הקווקז ועברו לתחומי האימפריה העות'מאנית: למרות שהאימפריה העות'מאנית הזמינה אותם אליה, היא התנתה את כניסתם בכך שכולם יתאסלמו. מי שלא התאסלם- לא נכנס לתחומי האימפריה העות'מאנית, ואת האוניות שהגיעו עם צ'רקסים שלא התאסלמו אילצו לחזור, ואז הרוסים לא נתנו להם להיכנס חזרה לקווקז, חלקם נהרגו ואלפי צ'רקסים טבעו בים השחור. מעריכים שבשנת 1864 טבעו כחצי מיליון צ'רקסים בים השחור, ועד היום יש צ'רקסים מהקווקז שלא אוכלים דגים מהים השחור. כיום כל הצ'רקסים הם מוסלמים מתונים (מהזרם הסוני), אבל על אף היותם מוסלמים, הם אינם נישאים למוסלמים שאינם בני עדתם. מסיבה זו, ובשל מספרם המועט, מתקשים הצ'רקסים למצוא בני זוג. מאז חתימת השלום עם ירדן, צ'רקסים רבים מצאו לעצמם בני זוג משם, ונוסעים לקווקז, מוצאים בני זוג ואפילו נשארים לחיות שם.

הלבוש המסורתי

של הגבר בנוי בצורה שאפשר ללבוש מהר ואין כפתורים. בחזית המעיל, שהיה בעצם האפוד של החייל הצ'רקסי, יש מספר מיכלים עשויי כסף, שבמקור שימשו לאוכל מרוכז (מנת קרב), לעזרה ראשונה ושנייה, להעברת דואר (מכתבים מגולגלים) ולאבק שריפה. למעיל צבעים שונים: שחור ליום-יום, לבן לאירועים מיוחדים ובורדו או אפור לאנשים בעלי מעמד גבוה. הכובע עשוי מפרווה של טלאים, וגובהו נקבע ביחס לגובה המעמד בחברה של בעליו: ככל שמעמדו של האדם יותר גבוה, כך גם גובה הכובע שלו. גם הכובע יכול לבוא בצבעים שונים, כאשר את הכובע הלבן לובשים בד"כ אנשים המבוגרים. את התלבושת המסורתית משלימות מגפיים. הצ'רקסים ידועים כפרשים ורוכבי סוסים מעולים, והסוס נחשב אצלם לחבר הטוב ביותר. הם טוענים שהרוכבים הצ'רקסים מסוגלים לטעון את הרובה מחדש תוך כדי דהירה ולהמשיך לירות.

הדגל הצ'רקסי בצבע ירוק- מסמל את הירוק-עד של אזור הקווקז, 12 הכוכבים בו מסמלים את 12 השבטים המקוריים של הקווקזים, ו-3 החצים- את השלום (כי צ'רקסי ביום-יום שלו היה מסתובב רק עם 3 חצים, וכשהיה יוצא למלחמה- היה יוצא עם ערמת חצים).
הכנסת אורחים אצל הצ'רקסים: בניגוד לבתים של היום, בזמנו כשבנו בתים בנו בית מגורים בחצר בנפרד, הסלון וחדר האורחים בנפרד, ובד"כ היו ממקמים אותו בכניסה לחצר, כאשר דלת הסלון אף פעם לא נעולה ולידה מתלה. אורח שמגיע לכפר ואינו מכיר אף אחד, יכול להיכנס לאיזה בית שהוא בוחר להתארח בו ולתלות את השוט שלו בכניסה לסלון. בעלי הבית רואים את השוט ומהצורה בו הוא מונח יודעים אם האורח ממהר או שזמנו בכיסו. אם האורח מתכוון להישאר, על בעל הבית להיערך בהתאם, הוא מודיע לשכניו וחבריו שיש לו אורח והם מגיעים לשמוע מהאורח מה חדש בעולם שמחוץ לכפר. בלילה הראשון פורשים והולכים לישון רק אחרי האורח ולא שואלים אותו שאלות (כדי שלא יחשוב שממהרים לגרש אותו מן הבית). בלילה השני והשלישי קמים לישון רק לאחר שהאדם המבוגר שבחבורה קם ופורש. ביום הרביעי בבוקר מעירים את האורח מוקדם ולוקחים אותו לשדה לעבוד, כי הוא כבר בן-בית וצריך להרוויח את מה שהוא אוכל…

גרעין הכפר

הכפר נבנה בהתחלה בצורת מתחם סגור ממבני אבן, כאשר בכל צד חדרים לאורך, וכל הבניה שרואים היום מחוץ לשער שייכת לשלבים מאוחרים. בין כל שני חדרים היו פתחים. באמצע רחבת גרעין הכפר עומד המסגד. המקלט שנמצא כאן כיום הוא מודרני כמובן. בכניסה לגרעין הכפר מכיוון המוזיאון רואים שרידי כתובת מעל השער: זוהי כתובת בערבית מהתקופה העות'מאנית, שמספרת על הקמת הכפר. מרוב אבנים שהשכנים זרקו על השער כדי לפרוץ אותו (ופגעו גם בכתובת), היום אי אפשר לקרוא מה כתוב שם.

בגרעין הכפר רואים את בתי הכפר המקוריים- שורה של 20 חדרים שקירותיהם עבים מאד- 80-90 ס"מ שמהווים בידוד מצוין מחום ומקור, ועד היום חלק מהחדרים המקוריים משמשים את זקני הכפר שלא מוכנים לעבור מהם אל דירות חדשות עם מזגנים והסקות.
המסגד הצ'רקסי נראה כמו כנסיה מזרח-אירופאית ונמצא במרכז הכפר. אין צריח גבוה או מינרט או כל אותם הסממנים שבד"כ מכירים ממסגדים. הגג הקטן שמקיף את המסגד הוא תוספת מאוחרת: כל מי שנכנס למסגד חולץ את נעליו ומשאיר אותן בחוץ, והגג נבנה ע"מ להגן מפני גשם. את המסגד בנו עם גג רעפים להגנה מפני השלג (שלא בא…). ברחבה פינות ישיבה ששימשו בעיקר את זקני הכפר, שהחליפו צדדים לפי כיוון השמש. יש תוכנית לשחזר את המקום.

* בכפר כמא נבנה מסגד חדש בסגנון ממלוכי. אחרי חתימת השלום עם מצרים, כשהתחילו לנסוע ולבקר במצרים, ראו שם מסגדים שנבנו ע"י הממלוכים, צילמו וניסו להעתיק אותם בארץ. הרסו את המסגד הישן ובנו חדש- בסגנון ממלוכי.

סיור רב תרבותי בריחניה

רוצים להיווכח בעצמכם? לראות את הסיפורים קורמים עור וגידים? להנות מהמראות, מהתרבות, מהמסורת ומהנופים?

להזמנת סיור רב תרבותי בגליל העליון כולל רחניה צרו קשר!
אבשלום שחר מורה דרך, מדריך לידיעת הארץ, מרצה וחוקר מזרח תיכון ומורשת צה"ל, חוקר וכותב ספרות מקצועית.

אודות ״נופים ותרבויות״ - אבשלום שחר

מדריך טיולים בצפון ומורה דרך אבשלום שחר

מדריך טיולים - מורה דרך מוסמך

מורה דרך מוסמך מטעם משרד התיירות. מדריך מוסמך להדרכת טיולים מטעם החברה להגנת הטבע, ריכוז חוגי סיור של החברה להגנת הטבע...

רוצים לקבל מידע נוסף אודות טיולים וסיורים מודרכים? השאירו פרטים

אבשלום שחר © כל הזכויות שמורות, אין להעתיק או להשתמש בתוכן ללא אישור מפורש. אינטרמקס קידום אתרים