טיולים והרצאות - 072-3952281

צפת בראי התקופות

פורסם בתאריך 05 בנובמבר 2011
טיול בצפון -בית הכנסת הארי בצפת

צפת בראי התקופות 

הישוב הקדום בצפת התרכז במצודה, לב ליבה של העיר, ומכאן הישוב הלך והתפתח במעגלים סביב הגבעה. ככל שצפת זכתה לעדנה ולפיתוח ולקליטה של אוכלוסיה ובניית שכונות חדשות, אפשר לראות שהשכונות הולכות ומקיפות את המצודה. הישוב הקדום ביותר שנמצא בצפת הוא ישוב ספר מתקופת הברונזה התיכונה ומאז נשמר בה רצף ישובי עד לעת החדשה. ואולם בתקופות הקדומות לא היתה חשיבות רבה לעיר והיא לא אוזכרה רבות, וזאת בעיקר משום המיקום שלה בלב-ליבו של הגליל העליון. לא התפתח פה ישוב חשוב בעת העתיקה, וגם כאשר קוראים בספרו של יוסף בן מתתיהו תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים על כך שהוא מבצר את צפת (בין ערים נוספות) לקראת המרד הגדול, לא בטוח לגמרי שזוהי צפת שאותה ביצר יוסף- יתכן מאד שהיה ישוב בשם צפת בקרבת מקום, ולא היה ישוב במקום הזה. לא נמצא בה ממצא "חותך" מתקופת הבית השני. נמצאו בה שרידים של ביצור ושל מצודה, אבל לא ממצא ארכיאולוגי נוסף "חותך" שיכול לחבר את המקום עם צפת שיוסף מזכיר.

השמות "צפת" ו"צרפתה" מוכר לנו גם מצידון, והשם "צפת" מוכר לנו גם מתל ערד שבדרום, שהוא מקום צופה ונישא.
תור הזהב של צפת התחיל בימי הביניים, מראשית התקופה הצלבנית, (תחילת המאה ה-12), אז
ייסד טנקרד את הנסיכות שלו בגליל- נסיכות הגליל הצלבנית, שהיא הנסיכות הראשונה שקמה בממלכת הצלבנים. ככל הנראה טנקרד היה הראשון לזהות את הפוטנציאל האסטרטגי של המקום, והקים בה מצודה. הלחץ הגדול שהופעל על הצלבנים מכיוון דמשק חייב אותם במידה רבה להגן על המרכז שלהם שבעכו ככל הניתן, והם הקימו שרשרת של מצודות שצפת היא אחת מהן.

צפת זכתה לחשיבות בזכות מיקומה האסטרטגי (גם מקום גבוה וגם שליטה על דרך משנית אך חשובה- הדרך ההולכת ממירון אל עמק החולה) ובזכות המרחב החקלאי סביבה. המצודה נשענה על עורף כלכלי-חקלאי גדול (כפרים רבים באזור), והעיר הלכה והתפתחה סביב המצודה.
לא ידוע בדיוק מתי הוקמה המצודה, אלא מכרוניקות מוסלמיות ידוע לנו שכבר מראשית המאה ה-12 (שנת 1103) הוקמה בה מצודה. מה שברור זה שבקרב קרני חטין כבר יש כאן מצודה גדולה, שיחד עם המצודה בכוכב הירדן מצליחה להחזיק מעמד עוד זמן רב יחסית אחרי הקרב, בעוד שרוב מבצרי א"י נפלו ליד אחרי הקרב. בסופה של אותה שנה, כאשר צלאח א-דין שם מצור על העיר, אנשי צפת נכנעו לפניו, חתמו עימו הסכם, יצאו מעירם ללא שפיכות דמים, ויצאו לכאן לכיוון העיר היחידה שנותרה בידי הצלבנים- צור. ראייה לכך שכיבוש המצודה לא עלה לצלאח א-דין במאמץ גדול ניתן לתלות בעובדה שברגע שהוא כבש אותה- הוא לא התיישב בה אלא נטש אותה ולא השאיר בה אפילו חיל מצב.
בהיות האזור תחת שלטון המוסלמים, כפי הנראה הטבטונים (מסדר צלבני גרמני) רכשו את הזכויות על הפיאודום, כמו שעשו במקומות רבים נוספים: מקומות שנשלטו ע"י המוסלמים ולא היו בידיים צלבניות נרכשו בסכום סמלי ע"י הטבטונים, מתוך תקווה שביום מן הימים המקומות האלו יפלו חזרה לידי הצלבנים, והם (הטבטונים) יזכו בנחלה שרכשו. תהליך דומה קרה גם במונפור.

בשנות ה-40 של המאה ה-13 המקום נרכש ע"י הטמפלרים. בשנת 1240 הבישוף של מרסיי (צרפת), בנואה דה אליניאן, הגיע לבקר בארץ, הגיע גם לכאן וכפי הנראה נשבה בקסמי המקום והתרשם מן הפוטנציאל שלו. הוא החליט לעשות מאמץ אדיר כדי לסייע לטמפלרים לבנות כאן מחדש את המצודה, אבל הפעם בסטנדרטים אחרים לגמרי. הבישוף חזר למרסיי, גייס כספים והעביר אותם לא"י, והמצודה החלה מוקמת. למעשה הטמפלרים הם שבנו כאן את המצודה הגדולה ביותר במזה"ת, מוקפת לפחות שתי חומות ואולי אפילו שלישית.
בשנת 1264, כעבור 20 שנה, הבישוף חזר לביקור נוסף בא"י, ומזכירו תיאר בזיכרונותיו את שראה: "מבצר אדיר שנבנה בשקדנות כה רבה ובאופן כה מופלא ובפאר כה גדול עד שמבנהו המופלא והמעולה נראה כאילו נעשה בידי האלוהים הכל-יכול ולא בידי אדם".

שנתיים לאחר מכן, בשנת 1266, בייברס הממלוכי השקיע מאמץ אדיר (שלח כוחות רתק קטנים למרכזים צלבניים אחרים בארץ כדי למנוע מהם לשלוח כוחות לעזרת הצלבנים שבצפת) ו-40 ימי מצור עד שבסופו של דבר הגיע למסקנה שיהיה קשה מאד לכבוש את צפת באמצעים צבאיים.

תיאור הכיבוש הממלוכי של צפת: "…בפאתיה של העיר צפת… שערים וחומות אלו חזו בדרמה הגדולה כאשר ב-1266 החלו לנוע הגדודים הממלוכים לעבר צפת. עם הגעתם של החיילים הציב האמיר בכטאש אל פחרי את מאהל הסולטן לפני המצודה. בשמיני לחודש הגיע בייברס אל צפת. בו בזמן החלה להגיע אספקה כבדה שכללה מכונות מצור, עצים וציוד נוסף מדמשק דרך גשר בנות יעקב. הציוד הכבד נישא על גבי בהמות משא ובחלקו על גבם של החיילים. ההכנות למצור נמשכו כעשרים יום וכללו בניה והרכבה של מכונות הרעש והמצור. אף כוח צלבני לא נחלץ בתקופה זו לעזרתה של צפת המותקפת, ואותם צלבנים שהגיעו למחנהו של הסולטן עשו זאת על מנת לזכות ברחמיו. כתום ההכנות החל קרב בליסטראות, כשהממלוכים מפעילים את מכונות יורקי הנפט הבוער. בחסות הקשתים והבליסטראות ניסו הממלוכים לחפור שתי מנהרות מתחת לחומות, אך ללא הצלחה. ככל שארכו הימים גדל מספר האבדות משני הצדדים והכוחות הלוחמים התישו אלה את אלה. משראה בייברס שכיבוש המצודה בסערה לא יעלה בידיו, נקט בדרך של לוחמה פסיכולוגית". בייברס ניסה לחפור מנהרות כדי לקעקע את חומות העיר אך נתקל בסלעים שאינם מאפשרים לו להמשיך. בסופו של דבר אנשי המודיעין שלו הודיעו לו שיש נקודת חולשה אצל הצלבנים- ההרכב של הצבא שלהם: בעוד שהאבירים הפרנקים האירופאים מפקדים על המצודה, רוב הלוחמים שבמצודה הם נוצרים מזרחיים, שהצבא הצלבני גייס לשורותיו. בייברס יודע שבין הנוצרים המזרחיים ובין הנוצרים האירופאים שוררים יחסים בעייתיים, והוא החליט לנצל זאת. הוא פנה אל הלוחמים המזרחיים מעל מכונות המצור ואמר שאין לו דבר איתם, אלא אויביו האמיתיים הם הצלבנים הפרנקים, ואת נפשם הוא מבקש. הוא הציע להם להיכנע כדי להרוויח את חייהם. דבר זה ערער את רוח הלחימה של אותם נוצרים מזרחיים, וכתוצאה מכך גם את יכולת העמידה של הצלבנים בכלל, וכפי הנראה כעבור 40 יום החליטו כל יושבי המצודה לקבל את הסכם הכניעה שהציע להם בייברס ולצאת החוצה. כאשר הצלבנים יצאו החוצה הם נלקחו אל מעבר לגבעה ונשחטו בחרב עד האחרון שבהם. בייברס לא כיבד את ההסכם עליו חתם, ובמשך השנים מעשהו זה זכה לפרשנויות מגוונות: יש היסטוריונים ממלוכים שטענו שלא בייברס-עצמו חתם על ההסכם אלא קצין בדמותו, ולפיכך הוא לא היה מחויב לו, יש הטוענים שהצלבנים יצאו וניסו להבריח את נשקם מחוץ למצודה, דבר שהיה אסור בתכלית- גרסאות המנסות להעמיד באור יותר חיובי את מעשהו של בייברס, שהוא מעשה של הפרת אמון ובגידה בהסכם שנחתם

מכיבושו של בייברס ואילך אפשר לצפות שהעיר תרד מחשיבותה, אך קורה ההפך: בייברס הבין את חשיבותה האסטרטגית של המצודה, וידע שממזרח עדיין מאיים עליו האיום המונגולי. המצודה ישבה מצד אחד אל מול המובלעת הצלבנית של עכו, ומצד שני בנקודה אסטרטגית מאד ששולטת בצפונה של א"י אל מול הסכנה של הפלישה המונגולית מכיוון מזרח וצפון-מזרח. וכך במקום להפוך את העיר לעיי חרבות כמו שעשו לערים במישור החוף, הממלוכים טיפחו את העיר, בנו והרחיבו אותה והפכו אותה לבירת המחוז- מבחינתם זהו עדיין מבצר אסטרטגי. בייברס אפילו השקיע מאמץ מיוחד לפיאור ולהאדרת שמו, והמעשה הראשון שהוא עשה לאחר כיבוש המצודה הוא בניית המגדל האדיר שבראש הגבעה- מגדל שייראה ליורדי הים.

בתקופה העות'מאנית אפשר לומר שמצודת צפת הלכה ואיבדה מחשיבותה, משום שמבחינתם של העות'מאנים אין צורך במצודה- לאימפריה העות'מאנית האדירה (לפחות בראשיתה, במאות ה-16 וה-17) לא היתה סכנה לא מבית ולא מחוץ. היה עניין לפתח את צפת כעיר מסחר וכעיר מחוז חקלאית, אבל מבחינת המצודה, היא הלכה וירדה מחשיבותה בתקופה העות'מאנית, ועיקר ההרס בעצם התרחש באותה תקופה, כאשר רעידות האדמה החריבו באופן סופי את המצודה והיא הפכה מקור לאבני בניה. אפשר לומר שבתקופה העות'מאנית צפת חזרה לפרופורציות הנכונות שלה: עיר הררית, נידחת, שהנגישות אליה קשה, שהמסחר והבנייה בה לא קלים, שרעידות האדמה פוגעות בה מדי פעם. הירידה במעמד העיר נבעה כמובן גם בעקבות פריחה של מרכזים עירוניים אחרים באזור הגליל התחתון, דבר שהוריד מחשיבותה. עם זאת העיר המשיכה להיות עיר נפה (סנז'ק) חשובה, כפופה לדמשק או לצידון וצור חלופות. העיר שולטת על מרחב גדול, ישב בה הסנז'ק ביי, שהיה כפוף לסנז'ק של דמשק, שהיה כפוף ישירות לשער העליון באיסטנבול.

הגבעה והמצודה שבראשה מסמלות את תקופת השיא של העיר. מראשית המאה ה-12 ועד ראשית התקופה העות'מאנית המצודה היא לב ליבה של צפת והמקום הבנוי והמבוצר ביותר בעיר.
בשלהי התקופה העות'מאנית דאהר אל עומר, שליט הגליל ששלט כאן במהלך המאה ה-18, ניסה כנראה לקומם חלק מהמצודה מהריסותיה והקים כאן איזושהי מצודה. אולם המצודה החזיקה מעמד רק מספר שנים, ולאחר מכן הועבר מרכז השליטה בעיר אל בית הסראייה החדש של צפת, שלו מגדל שעון שהוצב בו במלאת 25/30 שנה לשלטונו של הסולטן עבדול חמיד

ב-1948 השליטה בגבעת המצודה היתה רבת חשיבות, כי ממנה אפשר לחלוש באש ובמבט על כל מרכזה של צפת, על הכניסה אל העיר ואל הרובע היהודי, שהיה מוקף משלושה כיוונים בשכונות ערביות. כאן חשוב לציין שהעצים שעל המצודה היום הם נטיעות חדשות. כיבושה של המצודה ואח"כ כיבוש בנין המשטרה בליל ה-10-11 במאי 1948 הביאו בסופו של דבר להתמוטטות טוטלית של המערך הערבי בצפת.

המלחמה בצפת ב-1948 התחילה כבר מה-16 באפריל, כאשר הבריטים עזבו את צפת. כבר מחודש נובמבר 47' הבריטים החליטו על חודש אוגוסט 48' כעל מועד הפינוי שלהם מהארץ, ולאחר מכן הקדימו את מועד הפינוי מאוגוסט למאי והתחילו לבצע את העזיבה ואת הפינוי מאזורי הארץ השונים. הבריטים החליטו עקרונית שכל מקום שהם עוזבים יינתן לאוכלוסיית הרוב שיושבת סביבו, והיות שאוכלוסיית הרוב בצפת היא ערבית (כ-12-13 אלף ערבים מול כ-1500 יהודים), נוצר מצב שמשטרת כנען ומשטרת צפת (כמו גם מקומות בעלי חשיבות אסטרטגית נוספים בארץ, כמו מצודת יושע) ניתנו לערבים. בצפת הועברו לידי הערבים מלון שלווה, המצודה, בית הסראייה, ביה"ס המקצועי (שהיה באזור מלון רון של היום), וכאמור- משטרת צפת, שחוצצת בין הרובע היהודי והרובעים המוסלמים.
כבר בתחילת חודש אפריל המפקד הבריטי של צפת קרא לפרנסי העדה היהודית בצפת, יידע אותם על כוונת הבריטים לעזוב באמצע אפריל והמליץ להם להתפנות מהעיר מבעוד מועד, כי הסיכוי של היהודים לשרוד במלחמה הצפויה בינם לבין הערבים הוא קטן מאד. יהודי צפת התייעצו בינם לבין עצמם ועם אנשי 'ההגנה' והחלטתם הסופית היתה שלא להתפנות בשום פנים ואופן מהעיר. הצעה דומה, אגב, ניתנה לערביי טבריה, אך שם המצב היה הפוך: בטבריה היהודים היוו רוב והערבים היוו מיעוט, והבריטים המליצו לערבים להתפנות מן העיר. ערביי טבריה התפנו במשאיות בריטיות אל הגליל. לעומתם, יהודי צפת סירבו להתפנות והתחילו להתבצר. האיום הבריטי התממש, ב-16 באפריל החיילים הבריטים עזבו את צפת ומסרו את הנכסים האסטרטגים שלהם לידי הערבים, והקרבות התחילו לצבור תאוצה. מפקדת 'ההגנה' (במידה רב בגלל הלחץ של יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח) החליטה שאת צפת חייבים לכבוש, להציל את צפת היהודית, וזאת כי צפת היתה סמל: גם אחת מארבע ערי הקודש היהודיות, וגם סמל לא פחות חשוב מבחינתם של ערביי הגליל: צפת היתה העיר הגדולה ביותר בגליל העליון, ידועה בלאומיות הערבית הפלסטינאית המתפעמת בה. התפיסות הלאומיות הקיצוניות הובאו אליה בין היתר בשל הגירה מאלג'יר ומהמגרב, ותפיסות אלו השפיעו על הלך הרוח גם של ערביי צפת הוותיקים.

קונרד וקיצ'נר, קצינים בריטים מהקרן הבריטית לחקירת ארץ ישראל (P.E.F) הגיעו לצפת כדי לבצע בה חקירה ומיפוי, ובין היתר גם חקירה ארכיאולוגית. כשהם עבדו ומיפו את צפת, התנפלו עליהם אותם מוגרבים צפתיים ועמדו לערוך בהם לינץ'. קונרד וקיצ'נר ניצלו ברגע האחרון ע"י התערבות של משמר תורכי שהגיע למקום, פתח באש וחילץ אותם.

מכל מקום, ב'הגנה' הבינו שאם לא תישלח תגבורת מקצועית של חיילים לעזרתם של יהודי צפת, הסיכוי שלהם להחזיק מעמד הוא קלוש, ובנוסף יש לגרום להתמוטטות הרוח של ערביי הגליל העליון. המשימה הוטלה על מחלקה מהגדוד השלישי של הפלמ"ח. 35 לוחמי המחלקה שקלו מהיכן להגיע לצפת: הדרך הקצרה ביותר היא לצאת מאזור ראש פינה-אזור מירון, ולהיכנס מהכניסה הראשית של צפת- סה"כ הליכה של 3-4 ק"מ. אבל מאחר שכל המבואות של צפת היו תפוסים ע"י כוחות ערביים, הלוחמים נאלצו לעשות סיבוב שאורכו 30 ק"מ, והם עלו דרך ערוץ נחל עמוד וערוץ נחל שכווי והגיעו לצפת בלילה שבין ה-15 וה-16 באפריל, עייפים ותשושים, ונכנסו ברוח נכאים אל העיר. המפקד, אלעד פלד, כינס אותם והסביר להם שהם באו לעודד את תושבי צפת ולכן הם לא יכולים להיכנס אל העיר עייפים ושפופים. הלוחמים הסתדרו בשלשות ונכנסו אל הרובע היהודי תוך שהם שרים את המנון הפלמ"ח. כניסתם אל העיר גרמה להתרגשות רבה בקרב יהודי העיר, על אף שמספרם היה מועט.

כבר לילה לאחר כניסתם אל העיר, צעירי צפת מאנשי ה'הגנה' יחד עם אותם אנשי פלמ"ח, יצאו להתקפה הראשונה היזומה של יהודים נגד ערביי צפת. הם ניסו לכבוש את המצודה ואת ביה"ס המקצועי, ונאלצו לסגת עם אבדות. אך היה כאן שינוי בגישה: ממגננה למתקפה, שינוי שיימשך לאורך חודש שלם של לחימה, כאשר בראשית חודש מאי, מתוך הבנה של חשיבותה של צפת, החליטו להעלות לצפת את הגדוד השלישי של הפלמ"ח. בראש הגדוד עמד מוסה קליין, והוא העלה את כוחותיו לצפת. בראש הכוח עמדו מחלקת החבלנים של הפלמ"ח, כשבראשם אחת מהדמויות האגדתיות ביותר של הפלמ"ח- נתיבה בן יהודה.

החלה מסכת של עשרה ימי לחימה קשים, בהם זכתה נתיבה בן יהודה לכינוי "השד הצהוב": סיפרו שבכל מקום בו ראו את רעמת התלתלים הצהובה שלה עוברת- אח"כ נפלו בתים.
בסופם של אותם עשרה ימים, בלילה שבין ה-10 וה-11 למאי, כבש הגדוד השלישי של הפלמ"ח את המצודה, לאחר ששאר הנקודות האסטרטגיות בעיר כבר נפלו בידי הפלמ"ח. כיבוש המצודה הביא להתמוטטות המערך הערבי בצפת, וכל תושבי העיר הערבים נטשו את העיר. צפת הערבית התרוקנה לחלוטין מתושביה, כאשר בין היוצאים היה גם נער צעיר שלימים נכיר אותו כאבו מאזן. חלק מהערבים ברחו אל כפרי הגליל הקרובים, ואח"כ בפליטות משנית יברחו חלק מהם במבצע 'חירם' באוקטובר 48'. בגלל הקרבה אל גבול סוריה וגבול לבנון, חלקם כבר במאי 48' עברו את הגבול ואכלסו את מחנות הפליטים. חשוב לזכור שלא היה גירוש מכוון מצפת, וזה היה למעשה ראשית תהליך הפליטות. במכתבים ובזיכרונות שכתבו יהודי צפת לאחר הקרבות ניכר התימהון הגדול: איך יכול להיות שאוכלוסיה גדולה, ותיקה ומבוססת כ"כ של 12,000 איש פשוט קמו ועזבו מבלי שאיש דחף וגירש אותם? – כנראה שהיה פחד גדול שניזון משמועות.
לאחר עזיבת הערבים נכנסו יהודים אל בתי הרובע המוסלמי ומצאו בתים עזובים עם רכוש ואפילו עם אוכל על השולחנות ופתיליות דולקות, דברים שהעידו על בריחה פתאומית ולא מתוכננת. בניגוד לעכו ולחיפה שנכבשו, למשל, בהן נשארה אוכלוסיה קטנה של ערבים, בצפת כולם עזבו עד האחרון שבהם. צפת נותרה עיר יהודית לחלוטין.
כאשר נכנסו תושבי צפת היהודים אל תוך בתי הרובע הערבי, לא חסרו גם מעשי נבלה. אמנם מונה אפוטרופוס מטעם המדינה על נכסי נפקדים, אך בשטח מיהרו אנשים רבים להשתלט על הרכוש ולתפוס אותו. בתוך כל אלו עולה סיפור אנושי מרתק על שותפות של ערבי ויהודי בניהולו של בית מסחר לטקסטיל. עד 1948 היהודי והערבי היו גם חברים טובים בנוסף להיותם שותפים עסקיים. כשהקרבות התעצמו וערביי צפת ברחו ממנה באפריל-מאי 48', ברח גם השותף
הערבי מן העיר, והיהודי נותר לנהל את העסק. העסק גדל והצליח והאיש נעשה אמיד, אבל כל ימיו תהה איפה נמצא שותפו וחברו הערבי. יום אחד נסע היהודי לטיול בלונדון וכשהוא הסתובב ברחובות, הוא נמשך כבמטה קסם אל אזור חנויות הטקסטיל, נכנס לרחוב צר ושם ראה לפתע שלט של חנות, ובשלט הופיע שם השותף הערבי. הוא לא האמין אך החליט להיכנס אל תוך החנות, ושם מצא אדם זקן שמיד זיהה בו את שותפו הערבי. השנים נפלו איש על צוואר רעהו בשמחה גדולה.

כאשר אותו יהודי חזר לארץ הוא העביר מחצית מרכושו אל אותו שותף ערבי בלונדון והשביע את בניו לא לספר על כך דבר עד יום מותו. הסיפור אף מאושר במסמכים שבניו של האיש העבירו למוזיאון בית המאירי בצפת לאחר מות אביהם.
הסיפור מזכיר במקצת את סיפורו של חנינא בן דוסא, שעבר אדם ליד ביתו ושוכח תרנגולת, וחנינא בן דוסא גידל את התרנגולת, והיא מטילה ביצים, הוא מכר את הביצים וקנה עזים, וצבר רכוש גדול. כעבור כ-20 שנה עברו 2 אנשים ליד ביתו ואחד מהם סיפר לחברו שכאן הוא שכח תרנגולת לפני 20 שנים. שמע חנינא בן דוסא, יצא ואמר לו: כל זה- שלך.

הקרבות בצפת גבו מחיר של כ-100 הרוגים יהודים, חלקם תושבי העיר וחלקם אנשי הפלמ"ח. כלי נשק פסיכולוגי ששימש בקרבות היה מרגמת הדווידקה שניצבת היום בסמוך לבית העירייה- מרגמה שפותחה בתע"ש (תעשיה צבאית) ועשתה יותר רעש מאשר נזק של ממש, אך לפצצות שלה היה אפקט פסיכולוגי רב.

ניתן להזמין סיורים בצפת דרך אתר נופים ותרבויות   אבשלום שחר :054-3161251 avcha@bezeqint.net

אודות ״נופים ותרבויות״ - אבשלום שחר

מדריך טיולים בצפון ומורה דרך אבשלום שחר

מדריך טיולים - מורה דרך מוסמך

מורה דרך מוסמך מטעם משרד התיירות. מדריך מוסמך להדרכת טיולים מטעם החברה להגנת הטבע, ריכוז חוגי סיור של החברה להגנת הטבע...

אבשלום שחר © כל הזכויות שמורות, אין להעתיק או להשתמש בתוכן ללא אישור מפורש. אינטרמקס קידום אתרים