אם כל המבצרים – קלעת נמרוד
מתוך מארק טווין, מסע תענוגות לארץ הקודש.
"כעבור שעתיים הגענו אל רגלות הר גבוה ובודד שבפסגתו עומד מבצר בניאס המתפורר- שהוא כנראה תל החורבות הנהדר ביותר מסוגו בעולם. אורכו כאלף רגל ורוחבו מאתיים, בנוי כולו אבנים סימטריות וענקיות. הצריחים והבסטיונים הכבירים גובהם הנוכחי למעלה משלושים רגל, ובעבר הגיעו לששים. מגדליו ההרוסים מתנשאים על פסגת ההר מעל חורשות עצי אלון וזית עתיקים וססגוניים להפליא. המבצר כה עתיק עד כי אין איש יודע אימתי נבנה ובידי מי. סגור ומסוגר הוא כולו, זולת מקום אחד, שם מתפתל ועולה שביל סוסים בין הצוקים אל מקומו של השער המיטלטל העתיק. במשך מאות השנים הרבות בו ישב חיל-משמר במבצר, הטביעו פרסות הסוסים שקעים בצוקים עד עומק של חצי רגל…
תמהנו כיצד יכול מבנה אבן כה מוצק להתערער אפילו ברעש אדמה, ונבצר מאיתנו להבין איזה כוח שבעולם הפך את בניאס לתל חורבות; אולם כעבור זמן מה מצאנו את המהרס, ופליאתנו רבתה שבעתיים. בסדקי החומות הרחבות נפלו זרעים, הזרעים נבטו, הנצרים הרכים והזעירים התחזקו, הם גדלו ושיגשגו, ובלחץ מתמיד ובלתי מורגש הפרידו בין האבנים, ועתה ממיטים הם כליון חרוץ על יצירה כבירה זו אשר אפילו רעש האדמה לא יכול לה!"
מקור השם של המבצר
מבצר היה "אל צוביבה", כנראה מהמילה "צביב"- מצוק, בערבית. בדורות האחרונים קראו תושבי האזור למבצר "קלעת נמרוד",על שם הגיבור התנ"כי האגדי שיוחסה לו בניית ערים ומבצרים ברחבי המזרח הקדום, ובין השאר גם בניית מגדל בבל. על פי אחת האגדות, המבצר שימש כארמונו, משם יכול היה להושיט את ידו על מנת לשאוב ממי הבניאס. אגדה אחרת מספרת כי אללה העניש אותו על גאוותנותו והכניס לראשו יתוש שגרם לו להשתגע, והמקרה הזה אירע בקלעת נמרוד.
תחילתו של המבצר
נזכר בכתובים לפני שנת 1228. הוא נבנה בידי הערבים כהגנה מפני פלישה צלבנית לדמשק- במבצר נמצאו כתובות עם תאריכי בנייה שמוכיחים זאת. בשנת 1187 הצלבנים נוחלים תבוסה בקרב קרני חטין מצבאו של צלאח א-דין האיובי. בתחילת המאה ה-13 הם מצליחים לשקם את ממלכתם, אבל בגבולות מצומצמים שכללו רק את מישור החוף והגליל. שאר חלקי הארץ נשארו בשלטון האיובים, יורשי צלאח א-דין. כדי למנוע מסעי צלב נוספים החלו האיובים להרוס בשיטתיות את המבצרים הצלבניים שפלו בידיהם.
הגעתו לארץ של הקיסר הגרמני פרידריך בשנת 1227
חידש את האיום הצלבני על האיובים, שחששו שהצלבנים ינסו לכבוש את דמשק, ולכן בנו את מצודת נמרוד. בשל לחץ הזמן נבנה בהתחלה מבצר קטן בחלק המזרחי והגבוה של השלוחה. בסופו של דבר מסרו האיובים את ירושלים לידי פרידריך השני, ובעקבות כך הוסרה הסכנה מעל דמשק וסוריה. פרידריך השני עזב את הארץ ב-1229. האיום המוחשי על דמשק הבליט את הצורך בביצור המבואות אליה, והוחל בשיקום מבצרים ובבניית מבצרים חדשים ממזרח לירדן. בין המבצרים האלו היה גם מבצר נמרוד. האיובים הגיעו אליו והחלו לחזק ולהרחיב את המבצר ב-1227. המלאכה הוטלה על אל מאלכ אלעזיז עות'מאן (אחיינו של צלאח א-דין), מושל בניאס, והוא הרחיב את המבצר לכיוון מערב עד שהגיע למימדים של היום. עבודות הבניה הושלמו בשנת 1230. המבצר נבנה בלחץ זמן, דבר שהתבטא באיכות הבניה. החלקים החשובים של הביצורים: פינות המגדלים, מסגרות הפתחים וחרכי הירי נבנו מאבני גזית מעובדות היטב. לעומת זאת, לבניית הקירות השתמשו באבנים מהוקצעות שסותתו בגסות. המגדלים קורו בקמרונות בנויים מאבנים קטנות. הביצורים הקיפו חלק ניכר מראש השלוחה. אורך המבצר 420 מטר, רוחבו המרבי 150 מטר ובנקודה הצרה ביותר היה רוחבו 50 מטר. שטחו 33 דונם. הוא כלל עתה שני חלקים: מגדל העוז במזרח, וממערב לו חצר המצודה- חצר מוקפת בחומות ובהן מגדלים, המשתרעת על כשני שלישים משטח המבצר. אופי הביצורים לאורך החומות אינו אחיד: בחומה הדרומית, השולטת על דרכי הגישה למבצר, נבנו מגדלים במרחקים קצובים, ואילו בחומה הצפונית שמתחתיה נמצא המדרון התלול של נחל גובתה, שמנע התקפות על המבצר, נבנו שלושה מגדלי תצפית בלבד. חומות המצודה לא מגיעות עד לקצה המערבי שלה ונותר שטח רחב (עליו נמצאים היום החניה והמסעדה) שאפשר היערכות אויב להתקפה על המקום. כדי להגן על נקודת התורפה הזאת נבנו לאורך החומה המערבית שלושה מגדלים חזקים. סביב מגרש החניה קיימים שרידים המעידים על כך שהיתה שם חומה קדמית אשר לא תועדה עד כה, ושנבנתה כנראה בידי אלעזיז עות'מאן ותפקידה היה להקשות על האויב להגיע מצד המערב. מאוחר יותר נחפר לפני החומה המערבית חפיר רחב ועמוק שסייע בהגנתה.
מבנה המבצר .
לחצר המצודה נכנסו דרך 3 שערים: שניים מהם בחומה הדרומית והשלישי בחומה המערבית. תוכניתם של השערים דומה: הם בנויים במגדלים הבולטים מעט מעל קו החומה. בכל מגדל חדר אחד מקורה בקמרון צולב ושני שערים- חיצוני ופנימי. דרך הגישה לשער עברה לרגלי החומה, והיתה נתונה לשליטה באש הן מראש מגדל השער והן מהחומה ומהמגדלים הסמוכים. השער החיצוני מוקם בקיר המגדל הניצב לחומה. השער נסגר על ידי דלת עץ דו-כנפית מצופה ברצועות ברזל. כנפות הדלת נפתחו תמיד לתוך המגדל וננעלו מבפנים על ידי קורת עץ. כשהשער היה פתוח נשמרה הקורה בתוך תעלה בנויה בעובי הקיר. לנעילת השער הונחה הקורה לרוחב הפתח עד למגרעת בקיר המקביל. קורת העץ היתה יעילה במניעת פתיחת השער על ידי דחיפתו מבחוץ. לפני הדלתות היה שער אנכי. זה היה סורג ברזל שנע במסילה אנכית. בדרך כלל מוקם הסורג מעל גובה משקוף השער ואיפשר מעבר חופשי דרכו. בעת התקפה על השער ניתן היה להוריד אותו במהירות (כמו גיליוטינה) ועל ידי כך למנוע מהאויב להגיע לדלתות השער שמאחוריו ולאפשר את סגירתן גם בעת שלחץ האויב היה גדול. חריץ נוסף, לפני סורג הברזל, אפשר לירות ולשפוך שמן רותח על המתקיפים שהגיעו עד השער ממש. מהשער נכנסו האנשים לחדר השער, שם היה עליהם לפנות בזוית ישרה לימין כדי להגיע לשער הפנימי. הפנייה נועדה לשבור את עוצמת ההתקפה של האויב, אם הצליח לפרוץ את השער החיצוני ולהגיע לתוך חדר השער. סיבוב לימין מנטרל את היד הימנית המחזיקה בחרב ומוריד מיעילות ההתקפה. כאמצעי הגנה נוסף שימש השער הפנימי, בקיר המגדל הפונה לתוך המבצר. השער הזה נסגר בדלת דו-כנפית, זהה לזו של השער החיצוני. כנפות הדלת נפתחו, במקרה זה, אל מחוץ למגדל השער וקורת העץ שנעלה אותם ניתנה לסגירה מתוך המבצר. מערך ההגנה המורכב של השערים השתמר טוב במיוחד במגדל השער המערבי, שכמעט ולא נפגע.מגדלים רבועים בלטו החוצה מקו החומה ואפשרו שליטה באש על כל חלקיה. בקירות המגדלים הותקנו חרכי ירי, חלונות צרים וגבוהים, הבנויים בתוך גומחות בצורת משולש, שאפשרו לקשתים לירות בקשתותיהם החוצה, בעוד הם עצמם מוגנים מפני ירי מבחוץ. בחלק המזרחי והגבוה ביותר של המבצר ניצב מגדל העוז, שהוא למעשה מבצר בתוך מבצר. המבנה, שגובהו שלוש קומות, כלל אולמות וחדרים ששימשו למגורים ולאחסון מזון ונשק. מאגר מים גדול, בין המבנה העיקרי של מגדל העוז למגדלים במערב, סיפק שפע של מים. כל אלו איפשרו לו לעמוד בפני מצור, גם אם נפלה חצר המצודה בידי אויב. המקום שימש גם את שליט המבצר כמקום מוגן. בדרך כלל נבנו מגדלי העוז צמוד לחומה החיצונית, דבר שאפשר סיוע בעת מצור וכן פתח למילוט אם אפסה התקווה להחזיק מעמד. בשל עוצמת הביצורים של מגדלי העוז, הם נבנו בנקודות תורפה בהגנת המבצר וסייעו בהגנתם. כאן בנוי מגדל העוז בקצה המזרחי, המקום אליו מגיעה דרך הגישה הנוחה ביותר למבצר.
צלבנים , מונגולים וממלוכים בקלעת נמרוד .
בשנת 1253 ניסו הצלבנים לכבוש את המבצר, אך ללא הצלחה. שבע שנים מאוחר יותר נפל המבצר בידי אויב אחר: המונגולים, בהנהגת ג'ינג'יס חאן, פלשו בשנת 1260 לסוריה ולארץ ישראל. תוך זמן קצר דמשק נפלה בידיהם, והם המשיכו להתקדם והגיעו גם לשכם, לירושלים ולעזה. האיובים, שהיו מפולגים וחלשים מבחינה צבאית, לא יכלו לעמוד בפניהם והסגירו לידיהם את מבצריהם, וביניהם גם מבצר נמרוד. נראה כי המבצר נמסר ללא קרב, כי מרבית המבנים שבנו האיובים לא נפגעו. אך שליטתם של המונגולים בסוריה היתה קצרה. הממלוכים לא היו עם וגם לא שושלת שלטונית. שליטי מצריים המוסלמים נהגו לרכוש כעבדים נערים צעירים שגדלו בערבות אסיה. תנאי החיים הקשים בארצות מוצאם חישלו את גופם וכוח סבלם של הנערים. כשהגיעו למצריים הוכשרו לשרות צבאי באימונים מפרכים ולאחר מכן התאסלמו ושוחררו מעבדותם. הם הפכו לטובים שבחיילים המוסלמים. בשל ניתוקם מקשרים משפחתיים היו נאמנים לאדוניהם בלבד, והכרת התודה שלהם על הפיכתם מעובדי אלילים למוסלמים שווי זכויות הפכה אותם לקנאים לאיסלם. הם נקראו "ממלוכים" ("ממלוכ" פירושו עבד, משועבד), ובמשך שנים רבות היוו את עמוד השידרה של הצבא המוסלמי. בשנת 1250, בעת פלישה של הצלבנים למצרים, תפסו הממלוכים את השלטון, הכתירו אחד מהם לסולטן והתייצבו מולם. במהרה השתלטו על כל עמדות המפתח הצבאיות והאזרחיות והנהיגו מדינה מאורגנת וחזקה. החשש מפלישה מונגולית למצריים הניעה את הממלוכים לצאת מולם, והם כבשו את עזה והתקדמו לפנים הארץ. בשנת 1260, ליד מעיין חרוד, נערך הקרב המכריע בין הממלוכים והמונגולים (קרב עין ג'לוד), ובו היתה ידם של הממלוכים על העליונה. בעקבות הקרב עזבו המונגולים את סוריה והשטח כולו עבר לשליטה ממלוכית. חודש לאחר מכן מינה את עצמו האמיר הממלוכי בייברס לסולטן, לאחר שרצח את הסולטן הקודם. מאז ועד מותו בשנת 1277, הרחיב בייברס את ממלכתו, תוך מאבק מתמיד בצלבנים וקיצוץ ממלכתם. הוא המשיך במדיניות האיובים והרס לחלוטין את ערי החוף שנפלו בידיו: חיפה, קיסריה, ארסוף ויפו. לעומת זאת, הוא שיקם וחיזק את המבצרים בפנים הארץ וביניהם גם את מצודת נמרוד. תקופתו מלווה במפעלי בניה רבים של מוסדות דת, גשרים ומבצרים. בשיטת המנהל הממלוכית היה נהוג להעניק אחוזות ומבצרים למפקדי הצבא. בייברס העניק לאמיר בדר אל-אדין ביליכ אלח'זנדאר את מצודת נמרוד, את בניאס ואת צפון הגולן כנחלה פרטית. במשך שלטונו של בייברס התבצעו במבצר עבודות שיקום נרחבות. הפעם לא היה לחץ זמן, ולרשות הבונים עמדו משאבים כספיים גדולים. ואכן, איכות בנייתם של המגדלים מימי בייברס טובה הרבה יותר מזו של בניית האיובים. הקירות כולם בנויים מאבני גזית מסותתות היטב וכך גם קמרונות המגדלים. ההבדלים בין איכויות הבניה בולטים מאד ומאפשרים לזהות את תאריכי הבניה של מגדל המבצר. בנוסף, המגדלים עגולים למחצה (למגדל כזה יש יתרון בהגנה על המבצר היות והוא מבטל שטחים מתים הנוצרים בפינות המגדלים הרבועים). למגדל הדרום-מערבי היתה חשיבות מיוחדת: הוא שלט על דרכי הגישה לאורך החומה הדרומית, וכן על שטח ההיערכות שבמערב, ולכן במסגרת חיזוק המבצר הוא נבנה מחדש. המגדל המרשים ביותר נבנה בקצה הצפוני של החומה המערבית. במקור עמד במקום מגדל השער המערבי, שכתובת המשובצת מעל לפתח החיצוני שלו מעידה כי נבנה בידי אלעזיז עות'מאן בשנת 1230. המגדל היה בנוי בראש מצוק סלע תלול, שלא הותיר מקום רב לבנייה נוספת. למרות זאת הוגדל המגדל במידה רבה על ידי בניית קירות שהושתתו בתוך החפיר מתחת למצוק הסלע. הקירות, שעוביים 3.5 מטרים וגובהם הגיע לכ-30 מטרים, נבנו מאבני גזית ענקיות שמשקלן 5 עד 27 טון. האבן הגדולה ביותר נמצאת בפינה הצפון-מערבית של המגדל. האבנים האלו גדולות בהרבה מהאבנים ששימשו לבניית המגדלים האחרים במבצר, שמשקלן כחצי טון בלבד. הרווח שבין מצוק הסלע לקירות המגדל שימש למטרות שונות. בחלק הדרומי נבנה מאגר מים גדול, מקורה בקמרון הבנוי מאבני גזית, והמים זרמו אליו בשני צינורות. על תקרת המאגר, ששימש כמקור המים העיקרי של המגדל, התפתחו במשך השנים נטיפים. החלל שבין בקיר המערבי והצפוני לבין מצוק הסלע שימש לבניית חדר מדרגות מפואר שירד מחדר בקומת הקרקע של המגדל עד ליסודות הקיר הצפוני. אורכו 27 מטרים, רוחבו 1.80 מטר וגובהו 3.8-4 מטרים. הוא בנוי מאבנים ענקיות מסותתות היטב ותקרתו המקומרת עשויה מאבני גזית. המדרגות מסודרות בשתי קבוצות, האחת יורדת לעומק חמישה מטרים מקומת הקרקע, והשניה, לאחר ישורת של כעשרה מטרים, יורדת שמונה מטרים נוספים. המדרגות צרות וגבוהות ואינן נוחות לשימוש. בקיר המערבי של קטע הישורת קבועים שני חרכי ירי גדולים ואילו בקיר הצפוני יש שני חלונות צרים שכוונו כך שיאירו את גרם המדרגות התחתון. על חדר המדרגות סופרו אגדות רבות, כמו למשל שהוא תחילתה של מנהרה הנמשכת עד למערת הבניאס שקישרה בין העיר והמבצר. בחפירות הוכח כי חדר המדרגות אינו חלק ממנהרה, אלא מסתיים בפתח מילוט קטן בקיר החיצוני של המגדל. הפתח מוסתר מבחוץ על ידי קבוצת סלעים, וקשה מאד לזהות אותו מבחוץ- מוסווה היטב. חדר המדרגות שימש כמעבר סתרים ואפשר כניסה סודית למבצר גם בעת מצור. השימוש בו היה מועט, ונשאלת השאלה מדוע הוא נבנה לגובה רב כל כך? התשובה פשוטה: מעבר הסתרים בנוי בין קירות המבצר ומצוק הסלע. על ידי בניית תקרה גבוהה חסכו לעצמם בוני המגדל את הצורך למלא את החלל שבין השניים + כך הם הקטינו את הלחצים המופעלים מבפנים על הקיר החיצוני והגדילו את יציבות המגדל. מעל למאגר המים ומעבר הסתרים נבנתה קומת הקרקע של המגדל. היא כללה חדר שבקירו המזרחי, ששרד במלוא גובהו, הותקן פיר רבוע שחלקו התחתון פתוח לכיוון החדר והוא צמוד לפתח מאגר המים. הפיר מגיע לרצפת הקומה העליונה ובראשו אבן עם פתח עגול ושתי מגרעות להצבת חצובה לגלגלת. סימני שחיקה על הרצפה ליד פי הפיר מעידים על קיומו של מתקן שפעל על ידי סיבוב. נראה כי הפיר שימש כמעלית להעלאת מים לקומה העליונה. סמוך למעלית המים נמצא תא קטן, שהשתמר כמעט בשלמותו. ברצפתו חצוב חריץ צר היורד לתעלת שטיפה, שראשיתה ליד פתח בור המים וסופה מחוץ למגדל. התא שימש כחדר שירותים. חדר שירותים נוסף נמצא בקומה העליונה, בקרבת פיר מעלית המים. רוב החדר נהרס אך האסלה נשתמרה. חדרי שירותים נוספים שלא נחפרו נמצאים במרבית המגדלים מימי בייברס. כולם בנויים בפינת המגדל צמודים לקיר החיצוני שלו, דבר שאיפשר לשטוף את הפסולת החוצה. במפולת האבנים שהיתה מונחת למרגלות הקיר המזרחי של המגדל נחשפה כתובת גדולה בערבית, אשר מציינת את הסולטן בייברס כפטרון, את ביליכ כיוזם הבניה, את שני המפקדים, את האדריכל, את הבנאי ואת כותב הכתובת וכן את תאריך השלמת הבניה בשנת 1275. מיקומו של המבצר בעל חשיבות אסטרטגית גבוהה מאד. המגדל הדרום-מערבי שלו צופה על עמק החולה והוא נהנה מרוחות הבריזה המערביות. המבצר כולו, בכל שלבי בנייתו, נבנה רק מאבנים שנחצבו במקום. כמקור לאבן שימשו החפירים במערב ובמגדל העוז ומחשופי הסלע שבחצר המצודה.
תקופתו של בייברס
בתקופתו שימש המבצר כמרכז המנהלי של צפון הגולן. בתקופה זו היתה פריחה יישובית חסרת תקדים, לאחר שנים רבות בהן היה האזור נטוש. מאוחר יותר, החלשת כוחו של המשטר הממלוכי לוותה בפגיעה ביישובי האזור ועם הזמן הם ניטשו. חשיבותו של המבצר ירדה והמידע עליו מועט. זמן-מה לאחר כיבוש הארץ בידי התורכים נעזב המבצר לחלוטין ושימש מחסה לרועי צאן. ממצאים שנמצאו בחפירה מעידים כי הנטישה היתה במאה ה-17. האירוע הדרמטי האחרון במקום התרחש ב- 31 באוקטובר 1759. רעידת אדמה עזה שהרסה גם את צפת ואת בעל-בק שבבקעת הלבנון זעזעה גם את המבצר הנטוש. למרבה הפלא, רוב המגדלים נותרו עומדים על תלם. המגדל שסבל יותר מכולם היה מגדל 11. קירותיו ועימן מרבית הקומה העליונה וכמחצית מקומת הקרקע קרסו והתמוטטו. משנת 1549 ועד תחילת המאה ה-20 לא היה כמעט ידוע על המקום במחקר. הוא נזכר בעיקר בכתביהם של היסטוריונים ערבים כמו אל ג'וזי ומוקדאסי, שכינוהו "אל צוביבה" ("המצוק"). הדרוזים מעין קיניה, שלא הכירו את ההיסטוריה של המקום, הגיעו לכאן והעניקו למקום את השם "קלעת נמרוד", כי מי יכול לבנות מצודה כ"כ גדולה מאבנים כ"כ גדולות וחזקות, אם לא גיבור הצייד נמרוד? לימים הגיעו למקום הצרפתים (סוף המאה ה-19), מילאו וסתמו את החפיר של המצודה והעלו עליו תותחים. הם הרסו חלק מהחומה ובנו משרדים, ובתוך אחד מהם נמצאה לימים הכתובת עם האריה, סמלו של בייברס. כן מצאו במקום מכתבים שיועדו למשפחות בצרפת, שלא הספיקו לשלוח אותם. משה הרטל שחפר כאן לא התעצל, חיפש ואיתר את המשפחות שאליהם מוענו המכתבים ושלח את המכתבים אליהם, לצרפת.
להזמנת סיור קלעת נמרוד אבשלום שחר 0543161251 או דרך האתר nofim-il.co.il
אבשלום שחר מורה דרך , מדריך לידיעת הארץ , מרצה וחוקר מזרח תיכון ומורשת צה"ל .
חוקר וכותב ספרות מקצועית .
