טיולים והרצאות - 072-3952281

תל קדש

פורסם בתאריך 05 בספטמבר 2011

תל קדש

בתקופה ההלניסטית נזכרת קדש בפפירוסי זינון (259 לפנה"ס) כעיר המייצאת תבואה. בתקופה הרומית היתה קדש עיר צורית. מקורות תלמודיים מציינים אותה ואת בקעתה הפוריה. נוסעים יהודים מימי הביניים פקדו אותה ואת הקברים שבה. המקדש ומבני הקבורה המפוארים שבה הם מהמאות 4-2 לספירה.
מסביב למקדש שרידי תעלות קשר ממלחמת העצמאות (1948), אז נכבש המרחב במבצע חירם, וחורשה של עצי אלה אטלנטית. זהו הגן הלאומי הצעיר ביותר בארץ.

קדש שבשולי בקעת קדש בנחלת נפתלי היתה הצפונית מבין 6 ערי מקלט לרוצחים בשגגה: "וממטה נפתלי את עיר מקלט הרוצח את קדש בגליל ואת מגרשיה" (יהושע כא, לב). העיר נזכרת גם בכתבי יוסף בן מתתיהו ("קדש היא כפר חזק לצורים בארץ, ואיבת עולם ומלחמה בין יושביה ובין הגליליים. ומספר יושבי הכפר הוא גדול ומעוז המקום היה להם למשגב בהצותם על היהודים"). העיר שכנה בסמוך לסעיף של הדרך שעלתה מחצור לצור, והממצא הארכיאולוגי שבה מצביע על קשרי מסחר עם צור.

שם העיר נזכר גם בכתבים מצריים ובספר מכבים, ואצל הגיאוגרף הערבי מוקדאסי.
בין מסורות קברי הצדיקים בגליל "הולבשו" על המקום הצדיקים הבאים: יעל אשת חבר הקיני, דבורה וברק בן אבינועם. ברק בא מקדש נפתלי, ולכן אנשים זיהו את המקום עם קדש נפתלי שממנה בא (למרות שקדש נפתלי בכלל מזוהה עם תל קודיס שליד פוריה) ואת הסרקופגים הרומיים עם קברו של ברק ועם קברה של דבורה, והם ציון קבורתם. זוהי המסורת, אבל פה נקברו אנשים שחיו בכפר העתיק של קדש בתקופה הרומית, כנראה אנשים עשירים מאד (מה"אלפיון העליון"). בתקופת ברק ודבורה בכלל לא היתה כאן עיר יהודית.
האנשים שזיהו את המקום במאות הקדומות כקבריהם של דבורה, ברק ויעל אשת חבר הקיני לא עסקו בגיאוגרפיה היסטורית כמדע. היום יש חוקרים שמתעסקים בזה, והם טוענים שאם ברק בן אבינועם יצא להילחם למרגלות התבור, לא סביר שיגיע מהקצה הכי רחוק של נפתלי, מכאן. ואולם יש מקומות נוספים בא"י שנקראים "קדש" (כמו חרבת קודיס ברמת פוריה, שיש בו תל קטן מתקופת הברזל), וסביר יותר להניח שברק הגיע משם ושזוהי קדש נפתלי המקראית.
עד מלחמת העצמאות ישב על התל כפר ערבי בשם "קודיס".

מיקומה של העיר הרומית שהיתה כאן עונה על כל הקריטריונים לבניית ישוב: מעיין-גבעה-עמק גדול-דרך חשובה.
בתקופה הרומית גדל הישוב והתפשט על פני השטח המישורי שבקרבת התל ואז נבנו למרגלות התל בית קברות, שיש בו גם קברים חצובים בסלע וגם מבני קבורה מפוארים (מאוזוליאום), ומקדש שחזיתו פונה מזרחה.
אבני הגזית הענקיות שאפשר לראות כיום למרגלות התל הם שריד למאוזוליאום ענק שעמד כאן עד ראשית המאה ה-20, ופורק, כנראה ע"י תושבי הכפר קודיס שהשתמשו באבניו לבנייה. לפני שפורק, משלחת חקירות בריטית סקרה את המקום בסוף המאה ה-19 וציירה אותו (אפשר למצוא את הציור באנציקלופדיה של וילנאי), ובציור אפשר לראות שלמבנה היו 4 קשתות גדולות, מהן 2 עומדות. הקבורה במאוזוליאום הזה היתה בתוך כוכים. הארכיאולוג הבריטי וילסון חפר את המקום וניקה אותו עד הסוף, ולאחר מכן התושבים הערבים פירקו אותו. סביב התל יש עוד מערות ומבני קבורה שלא נחפרו.

 

מאוזוליאום רומי נוסף: היה כאן מבנה מקורה, גם עם קשתות, שבתוכו היו סרקופגים ששימשו לקבורה. אפשר לראות סרקופגים זוגיים  וסרקופגים בודדים על מכסיהם. לפי סגנון העיטורים ניתן לתארך את המאוזוליאום למאה ה-3 לס'.
כתובת מודרנית בטוש על אחד הסרקופגים (שנכתבה ככל הנראה ע"י חרדים) מציינת שכאן נקברו דבורה הנביאה, ברק בן אבינועם, יעל וחבר הקיני- אנשים שהיו קשורים בפרשת סיסרא, שר הצבא הכנעני.
הסרקופגים עשויים אבן והם מהגדולים שנמצאו בארץ והיפים ביותר שנמצאו מאבן גיר מקומית, שנחצבה מהגבעה שממערב לתל קדש. יש יפים מהם, אבל עשויים משיש מיובא.
הליטוש הסופי של הסרקופגים כנראה נעשה ע"י אומנים צוריים, והוכחה לכך היא שאחיו התאום של אחד הסרקופגים כאן נמצא בבית הקברות בצור.
הרחבה לגבי סרקופגים ראו בהמשך.
על אחד הסרקופגים: ב-4 הפינות דמויות של ויקטוריות (אלות ניצחון) שעוד ניתן לראות זרים על כתפיהן+שרידי כנף+אצבעות שמחזיקות זר.
בצד הצר האחד של הסרקופג יש ראש אריה עם טבעת בפיו- כנראה התגלגלות של ידיות ארון שהיו מחוברות לארונות עץ. בצד הצר השני- חצי גוף אדם- אולי תיאור של הנפטר. דמות זו הושחתה.
בצד הארוך באמצע- דמויותיהם העירומות של 2 קופידונים. כנראה בשל עירומן, הדמויות הושחתו לחלוטין, כנראה ע"י המוסלמים שחיו כאן החל מהמאה ה-7 לס'.
כדי שהבליה של הסרקופגים תהיה קטנה ועל מנת לשמר אותם, נעשה פה שימור של רשות העתיקות: חסימת הסדקים בחומר מלט מיוחד, והמילוי בחצץ נועד למנוע מהמיכל להתמלא במים במשך החורף, כיוון שהמים ממיסים ומפרקים את הגיר.
מכסי הסרקופגים דמויי הרעפים מעוטרים בזרי עלים (גירלנדה- זר תלוי), סנפירים, קשקשים ועוד- קישוטים מוכרים מעולם הקבורה ההלניסטי והרומי. בין הזרים- אמפורה (כד גדול). למכסים צורת משולש, כמו גג של בית או גמלון מעל חלון. אקרוטריה- עיטור 3 פינות הגמלון של הבניין. את המכסים הרימו בעזרת תלת-רגל (מין כננת עם כמה גלגלות) והניחו אותם על הסרקופג.

 

הרחבה לגבי סרקופגים:
המונח "סרקופג" הוא מונח ביוונית שפירושו "אוכל בשר", ומשמעותו: ארון קבורה בו נאכל בשר הנפטר. הסרקופגים שימשו לקבורה ראשונה. כשנה לאחר הנחת הנפטר בסרקופג, פתחו את הארון והעבירו את העצמות לגלוסקמא- ארון קבורה קטן יותר שהונח במערת הקבורה המשפחתית (היו נפוצים בעיקר בסוף ימי בית שני). הסרקופגים היו בשימוש בעיקר בתקופה שלאחר חורבן בית שני עד ראשית התקופה הביזנטית.
גודל הסרקופג בערך כגודל אדם (200x80x70 בערך), ורוב הסרקופגים שנמצאו בארץ עשויים אבן. הסרקופג הרגיל היה מורכב מ-2 חלקים: החלק התחתון- ארגז מאורך, ועליו מכסה שטוח או בעל צורה גמלונית.
על מנת למנוע את פתיחת הסרקופג (אם ע"מ שלא להפריע את מנוחת המת ואם ע"מ להקשות על שודדי קברים) קדחו בדפנות הסרקופגים ובצידי המכסים שקעים קטנים ב-2 שורות מקבילות, לתוכם הכניסו גושי עופרת רכה אשר לתוכם החדירו בלחץ ווי ברזל שחיברו את המכסה אל גוף הסרקופג.
מן הממצא הארכיאולוגי עולה כי הסרקופג הגולמי נרכש באזור המחצבה, הועבר לשטח בית הקברות ושם נעשה העיטור. העיטורים שאובים מהתרבות ההלניסטית-רומית וצורותיהם מגוונות מאד. קיימים מוטיבים שונים שהנפוצים שבהם הינם דגמים גיאומטריים, דמויות מעולם החי והצומח ודמויות מיתולוגיות.

 

המקדש הרומי בקדש:
המקום מוכר כבר מהמאה ה-19, וכבר מאז הדגישו החוקרים את דמיונו לברעם. את הדמיון אפשר לראות כאשר עומדים מול קיר החזית: המבנה בנוי אבני גזית מוחלקות, יש לו 3 פתחים (המרכזי גדול מהשניים הצדדיים), מרפסת בת 6 עמודים שהיתה כאן.
כמו בית הקברות הרומי הסמוך (ובו המאוזוליאום והסרקופגים), גם המקדש תוארך לפי האומנות- למאה ה-3 לס'.
המקדש נחפר בשנות ה-80, והתגליות היו מרשימות. בחפירות נחשפו הרבה פריטים אדריכליים שחיזקו את ההשערה לגבי תיארוך המבנה, ועזרו להבין יותר טוב כיצד נראה הבניין.
יש כאן מתחם מקודש שאורכו כ-100 מ', שבמרכזו ניצב המקדש, באמצע חצר מרוצפת אבנים.
בקיר הכניסה למתחם היה שער בעל כותרות קורינטיות.
בחצר היו סטילובטים שעליהם עמדו פדסטלים, שעליהם עמדו בסיסים, שעליהם עמדו עמודים, שעליהם היו כותרות קורינטיות. רואים 4 מתוך 6 הפדסטלים שהיו כאן. 4 עמודים מונוליטיים (עשויים אבן אחת) ו-4 כותרות קורינטיות שעמדו עליהם.
על גבי העמודים היו ארכיטרבים שמהם לא נמצא דבר, אפילו לא שבר.
על הארכיטרבים היו כרכובי אבן מגולפים יפה- רואים אותם, מונחים כרגע הפוך.

נכנסים לתוך מרפסת מרוצפת, שהריצוף בה הגיע עד הפתחים הצדדיים, ומגיעים אל קיר החזית של המקדש, שלו פתח מרכזי בגובה 5 מ' ו-2 פתחים צדדיים שגובה כ"א מהם 1.90. כל משקוף מעוטר, המזוזות מגולפות כארכיטרבים. המשקופים שונים אחד מהשני (אחד מעוטר בזר והשני מעוטר בדמות של עיט, שהושחתה). מזוזה אחת עומדת במקומה, והשניה נפלה אל תוך המקדש ונמצאה בחפירות.

צורתו של המקדש היתה מלבנית ומידותיו הפנימיות: 20×18 מ' בערך. רק החזית המזרחית שרדה בגובה 7.5 מ'. גובה המקדש מוערך בכ-12 מ'. קיר החזית שנותר 'התרווח'- נוצרו בו רווחים (בין האבנים) כתוצאה מרעידות אדמה.
מול החזית, לכיוון מזרח, השתרעה חצר גדולה בארוך כ-20-25 מ' עד לקיר שתחם אותה ואת המתחם, ושם היה שער עם כותרות.
יש חצר, מרפסת, עמודים וקיר החזית של המקדש- זה מה שרואים כרגע, וזה דומה לברעם: 3 פתחים (אחד מרכז גדול ו-2 צדדיים קטנים יותר וזהים בגודלם), עיצוב באבן, בניה בגזית, פורטיקו.

הפתחים הצדדיים: אפריז אחד (השמאלי, הדרומי) מעוטר בדגם של זר והשני (הימני, הצפוני) מעוטר בעיט פרוש כנפיים. ליד כל שער צדדי מעין אגן, גומחה קטנה מאבן (כ-60 ס"מ) שבתוכה מגולפת דמות אדם לבוש גלימה ארוכה ויחף, מחזיק ביד אחת שרביט ובידו השניה מעין כלי שממנו הוא נוסך נסך. בתחתית הגומחה יש חריץ ותעלה שהשיפוע שלה הוא לכיוון פנים המבנה. תחתית הגומחה מעוצבת ככד אבל בצד הימני (הצפוני) הגומחה המעוצבת  בצורת אמפורה (כד יין) השתמרה טוב יותר ובצד השמאלי- פחות טוב. חלק מהחוקרים מעריכים שהחריצים האלו הם גומחות שנועדו לנסך, כיוון שהתעלה שמובילה לפנים המבנה מסתיימת במיכל שאסף את הנוזלים. נסך: כל פעולה של שפיכת נוזלים אל מקום מקודש: יין, דם, שמן, מים קדושים…
התופעה של גומחות לנסך בחזית המקדש אינה מוכרת בשום מקום אחר בעולם. זה לא אומר שזה היחיד שהיה, אלא שזה היחיד שהשתמר. התופעה בודאי היתה קיימת במקומות נוספים.

המסקנה: יכול להיות שניתן לייחס את הנסך הזה לפולחן מתים פיניקי: לפיניקים היה נסך למתים, אנחנו נמצאים בשוליה של צור וכבר רואים את הסרקופגים שמושפעים מצור ויש כתובות שמתוארכות לפי מניין העיר צור, ויש בולות של צור שנתגלו בעיר קדש: מכל זה אפשר ללמוד שההשפעה הפיניקית באזור היתה רבה מאד. אנו יודעים שהפיניקים נהגו לנסוך נסך למתים, והמקדש הזה לא ניצב בתוך הכפר אלא בתוך שדה הקברים של הכפר. לכן ייתכן שזהו מקדש למתים עם פולחן של נסך למתים בתקופה הרומית במסורת ובהשפעה פיניקית.

בנוסף, מעל כל פתח צדדי יש אבן מסותתת עם זיזים, וכאשר מסתכלים על האבן שמעל הפתח השמאלי ניתן לראות שהאבן צריכה להיות תלויה על הזיזים, ואז נוצר חריץ לכל האורך. זהו חריץ שמשמעותו כמו הקשת המשחררת מעל הפתח בברעם: ברגע שיש חריץ, אין מגע בין האבנים ובין המשקוף- זוהי מעין קשת משחררת שטוחה שמעבירה את הלחץ אל המזוזות. זאת טכניקה הנדסית לטפל בנושא הלחץ על גבי המשקופים.

בנוסף יש מעל הפתח מין 'טבלת אוזניים' שנועדה לקבל עליה כתובת בחריתה או בצבע.

הדבר הייחודי והמרשים ביותר הוא העובדה שסף הפתח המרכזי גבוה מהסף של הפתחים הצדדיים בכ-90 ס"מ, וזה אומר שאי אפשר היה להיכנס אל המקדש דרך הפתח המרכזי. בנוסף לכך, במפתן יש סדרה של חורים שמעידים על כך שהפתח נחסם בסורג מתכת שסגר את הפתח לחלוטין. כל זה מעיד על כך שכל הפתח האדיר הזה הוא בסה"כ חלון גדול הפונה מזרחה, ואפשר לדמיין את קרני השמש החודרות דרך הפתח הזה בבוקר ומאירות את פנים המקדש ומוקד הפולחן שהיה בפנים. אם כך הכניסה למקדש היתה דרך הפתחים הצדדיים בלבד. זהו אחד ההבדלים המרכזיים בין בית כנסת ומקדש: בית כנסת זה מקום שאנשים נכנסים אליו, ואילו מקדש הוא ביתו של האל, ורק למשרתיו מותר להיכנס לתוכו. אנשים רגילים "פשוטי העם" לא נכנסים למקדש אלא נשארים בחצר. לעומת זאת, הסורג כנראה אפשר לאנשים להציץ פנימה אל תוך המקדש.

בתוך המבנה נמצאו שרידי ריצוף, אולם לא נמצא דבר שיכול להעיד על הפולחן שנעשה כאן. לעומת זאת נמצאו 3 כתובות- כתובות הקדשה של תורמים למקדש, מהמאה ה-3 לס' (אפשר לתארך לפי התאריכים בכתובות, לפי מניין העיר צור, שקדש היתה עיר בתחומה).

הדבר הבעייתי ביותר במחקר המקדש הוא: לאיזה אלוהות עבדו כאן? –יש ויכוח בין 2 קבוצות של חוקרים: קבוצה אחת טוענת שהמקדש הוקדש לבעל שמין- "הזאוס של המזרח"- בעל השמיים, יופיטר של המזרח, שהסמל שלו ושל זאוס היווני היה עיט. ואכן, אפשר למצוא כאן עיט על המשקוף המרכזי ועיט נוסף על המשקוף הימני. מכאן מייחסים החוקרים את המקדש לבעל שמין, אל השמיים במרחב הזה המקביל לאל היווני זאוס.

הקבוצה השנייה של החוקרים מציעה שהמקדש היה מקדש לאל אפולו. ההוכחה שלהם לכך: כרכוב אחד מכל ה-6 שפזורים בשטח מעוטר בצורה אחרת. כל שאר הכרכובים מעוטרים באותם אלמנטים של ביצים ורמחים ושמיניות. הכרכוב יוצא הדופן שוכב מול הפתח הראשי ומונח הפוך, ויש לזכור שזה היה כרכוב בולט מעל האפריז שהיה כאן (ולא נמצא ממנו כלום). בכרכוב יש 3 אלמנטים חריגים מאד: 1. כלי נגינה שכיום מכונה "נבל" אבל ביוונית קראו לו "קיטרה" [מבוטא כמו "גיטרה"], בעל 6 מיתרים וזרוע. הקיטרה הוא הסמל הכי מוכר של אפולו. בדלפי, עירו של אפולו, יש הרבה עיטורים של נבל, וגם בארץ במקומות שאפולו היה הפטרון שלהם (כמו אפולוניה). 2. מין תלת-רגל שבתוכו עמד כלי שהפיטיה (הכוהנת של אפולו, האורקל של דלפי) ישבה עליו- זהו הטריפוד. כבר יש 2 מהמאפיינים הכי קבועים של אפולו. 3. באמצע יש ירח וכוכב. הירח הוא סמלה הברור ביותר של אחותו של אפולו, דיאנה, ואולי גם זה קשור. 4. העובדה שסף הפתח המרכזי של המקדש גבוה משני הפתחים האחרים: בדיוק אותו הדבר כמו במקדש הגדול של אפולו במערב תורכיה.

מכל מקום, המקדש עומד בבית קברות, ולכן הועלתה השערה שהמקדש שימש כמקדש למתים, ולא כמקדש של העיר או של הישוב שהיה כאן. האוכלוסייה שישבה כאן היא אוכלוסיה נוכרית פגאנית, בשטחה של צור- העיר הגדולה במרחב.
המקדש עמד עד רעידת האדמה שהיתה במאה ה-4 לס' ואז נפגע, או שהפסיק לתפקד ונעזב עם עליית הנצרות. מכל מקום, המקדש תפקד עד התקופה הביזנטית.

סיור בתל קדש

ניתן להזמין סיורים מרתקים בתל קדש עם אבשלום שחר, מדריך לידיעת הארץ ומורה דרך, מרצה וחוקר מזרח תיכון ומורשת צה"ל וחוקר וכותב ספרות מקצועית.

קחו את הטיול צעד אחד קדימה ותבלו אותו בסיפורים, היסטוריה, צבעים ומראות.

צרו קשר ותל קדש ישאר אתכם לעד

אודות ״נופים ותרבויות״ - אבשלום שחר

מדריך טיולים בצפון ומורה דרך אבשלום שחר

מדריך טיולים - מורה דרך מוסמך

מורה דרך מוסמך מטעם משרד התיירות. מדריך מוסמך להדרכת טיולים מטעם החברה להגנת הטבע, ריכוז חוגי סיור של החברה להגנת הטבע...

אבשלום שחר © כל הזכויות שמורות, אין להעתיק או להשתמש בתוכן ללא אישור מפורש. אינטרמקס קידום אתרים