טיולים והרצאות - 072-3952281

הקרב שנשכח על חורבת ירדא

פורסם בתאריך 03 במרץ 2018

הקרב שנשכח על חורבת ירדא
סיור בעקבות אחד הקרבות שנשכחו מן הלב וההיסטוריה, על אף העובדה שזה היה הקרב המכריע והחשוב ביותר בגזרה הסורית במהלך מלחמת העצמאות.

 

זאת לעומת הקרב ששמעו יצא והשתמר הכי הרבה – הקרב על דגניה, אם הקבוצות והקיבוצים שנתפסת כמייצגת את הצד הפוליטי שקבע את הזיכרון הקולקטיבי שלנו ובמידה רבה את שיכתוב ההיסטוריה. יש במקום בית חווה עות'מאני. לגבי סיפור בתי החווה: במהלך המחצית השניה של המאה ה-19 התרחש בא"י תהליך שבו אדמות פרטיות שהיו שייכות לכפריים ולפלאחים, עברו לידיהם של אפנדים- משפחות פרטיות בעלות הון, שבתהליך משמעותי מאד בתולדות הארץ נרשמו בטאבו על שטחים נרחבים מאד בארץ. האדמות שבמרחב הזה היו שייכות לערביי ההר של הגליל, וחיו בהם בעיקר שבטים בדואים (ובעיקר שבט הסוועד). בנוסף, האזור ספג כל שנה את פשיטות הקיץ של שבט ראוולה מעבר הירדן המזרחי, שבעונה המתה מבחינתם ירדו לאזור הזה כדי לשבור שבר ולערוך מסעות שוד. אנשים הגיעו למרחב הזה רק בתחילת הגשמים, עם בוא החורף, כדי לחרוש ולזרוע תבואות. במהלך החורף והאביב הם קצרו את מה שנותר מהתבואה לאחר הפשיטות של שבט הראוולה. האזור הזה במיוחד היה שייך לאנשי הכפר מארון שלמרגלות הג'רמק.

האדמות נרכשו במאה ה-19 ע"י אפנדי ערבי שבנה לעצמו בית אחוזה כמנהג התקופה. לא ברור בדיוק מי היה אותו אפנדי, אבל היות ולא רחוק מכאן יש פרדס ששמו העתיק הוא "פרדס חורי", ההשערה היא שהמקום נרכש ע"י משפחת חורי האמידה, שהיו לה שטחים גם בארץ וגם בלבנון. בשנות ה-30 של המאה ה-20, כאשר הקק"ל ביקשה לרכוש את האדמה הזו, היה עליה לעבור תהליך מסובך, כי הבעלות על הקרקע היתה שייכת לבעלים שונים, וקק"ל נאלצה לרכוש את האדמות במקטעים-מקטעים מהבעלים השונים, שחלקם היו מהבעלים הוותיקים מאזור ההר, וחלקם אפנדים אחרים שישבו בלבנון ובמקומות אחרים.

וכך החל משנת 1936 המקום הפך חלק מקרקעות הלאום, כאשר הקרקעות סביב עובדו ע"י ישובים שעלו על הקרקע באזור, בין היתר איילת השחר ויישובים נוספים (מעובדים בצורה של חכירה, כי מהרגע שקק"ל רוכשת קרקע, הקרקע הזו לעולם לא תהיה שכירה ולעולם לא תועבר לידיים פרטיות, אלא שייכת לעם היהודי). המבנה משוחזר בחלקו ויש בו בור מים, קשתות יפות וחדרים. בגבו של המבנה יש תצפית יפה אל עמק החולה ואנדרטה (על האנדרטה- ראו בהמשך).

תצפית מזרחה אפשר לראות ממש ממול את משמר הירדן ואת עמק החולה, את ההתרוממות הברורה והחדה של הסדן היבשתי (הגוף היבשתי שהתרומם כלפי מעלה בתהליך תנועתו של השבר, ויצר את הפקק למים שזורמים מעמק החולה דרומה) שיושב בדרומו של עמק החולה שיוצרת ממנו וצפונה את עמק החולה. בתוך הסדן הזה ודרומה נמצאת רמת כורזים, שבתוכה מתחתר הירדן ההררי. על הרמה הזו מתלבש גם כיסוי של בזלת מקומית שעלתה אל פני השטח. העובדה שכאן מתרומם אותו סדן יבשתי יוצרת כאן לפנינו את המעבר הנוח והחלק ביותר משטחי הגליל ומן השבר אל רמת הגולן: כשמסתכלים מכאן יש מזרחה אל הרמה, רואים שהיא הולכת ומתרוממת צפונה. ממש מולנו ניכר בנוף אוכף ברור, שהמשכו הוא רמת כורזים, וכך נוצר כאן הפרש הגבהים המינימלי בין השבר הסורי-אפריקני ובין רמת הגולן. הגורם הזה הוא בעצם הסיבה להיווצרותו של המעבר החשוב והנוח ביותר על הירדן לאורך ההיסטוריה- גשר בנות יעקב.

מלחמת העצמאות פרצה בנובמבר 1947, ובמאי 1948 באה פלישת צבאות ערב לארץ, כאשר הכוח העיקרי שפעל בחלקה בצפון-מזרחי של א"י היה הצבא הסורי. הסורים ניסו את המהלכים הצבאיים שלהם בשתי גזרות: הגזרה הדרומית יותר, שבה הסורים תקפו כבר מיום עזיבתם של הבריטים את הארץ- 15 במאי 48'. הסורים פלשו בציר הדרומי ביותר מכיוון אל-חמה כאשר כוונתם היתה להגיע אל העיירה העברית הגדולה צמח, לכבוש את ישובי עמק הירדן והדגניות, להמשיך אל צומת מסכנה (צומת גולני של היום), ומשם הדרך לחיפה תהיה פתוחה בפניהם. הפלישה בגזרה הדרומית של צמח-דגניה נכשלה בגלל התעקשותם של הלוחמים בדגניה ובגלל אספקה טובה למדי של כוחות רעננים ואמצעי לחימה ישראלים. לאחר הכישלון על הגזרה הזו, הסורי ניסו במאמץ משני נוסף לתקוף את קיבוץ עין גב. אנשי עין גב קיבלו תגבורת והצליחו לבלום את המאמץ הסורי ואף לכבוש את סוסיתא, שהיה משלט ברמה הסורית, שבסופו של דבר נשאר בידינו עד 67'.

כשהסורים הבינו שבגזרה הדרומית הם לא יוכלו להשיג הישג של ממש, הם ריכזו מאמץ שלישי חזק ביותר לעבר גשר בנות יעקב, כאשר מטרתם: לחצות את הירדן תוך כיבוש כל מה שנקרה בדרכם (כולל משמר הירדן ומחניים), וכפי הנראה לעלות ולשחרר את צפת, שב-11 במאי נפלה בידי כוחות הפלמ"ח ו-12 אלף ערבייה נטשו אותה. נאמר על הסורים שהם ביקשו לבתר את הגליל היהודי לכמה בתרים, ואז לטפל בכל בתר כזה בנפרד. במלחמת ששת הימים שבין ה-5 ביוני ובין ה-11 ביוני 1948 הסורים בסופו של דבר הצליחו לכבוש את משמר הירדן וליצור ראש גשר משמעותי וחזק מאד בצידו המערבי של גשר בנות יעקב. מיד לאחר שתפסו את המושבה משמר הירדן, הסורים נאחזו במקום ולקחו את אנשי המושבה שלא נפלו בקרב לשבי בדמשק, נכנסה לתוקפה (ביוזמת האו"ם) ההפוגה הראשונה של המלחמה, ב-10-11 ביוני, עם נפילתה של משמר הירדן. במהלך ההפוגה הזו ניצל צה"ל את הזמן והתארגן, רכש נשק, נערך מבחינת כוח אדם וגייס ג"לניקים (גיוס חוץ לארץ- גיוס עולים חדשים שזה-עתה הגיעו למדינה) והכשיר מטוסים, שיריוניות, טנקים ונשק. למעשה צה"ל התחמש והתעצם מאד במהלך ההפוגה הזו. ההפוגה ארכה חודש, ועם סיומה, ב-10 ביולי 1948, יצא צה"ל לקרבות עשרת הימים (שנמשכו עד ה-20 ביולי), שאחריהם יצאה לדרך ההפוגה השניה, שנמשכה עד אוקטובר 48'.

קרבות עשרת הימים נועדו ליצור מצב חדש, בעיקר בשתי גזרות: 1. חזית המרכז, שם יצא באותם ימים מבצע דני (שנקרא גם "מבצע הלרלר"- ראשי תיבות של: לוד-רמלה-לטרון-רמאללה).2. גזרת הגליל: בצפון יצאו מבצע דקל, שבמסגרתו נכבש כל מרחב הגליל התחתון, כולל נצרת, סכנין ועראבה, ומבצע ברוש, ספיח של מבצע דקל, שנועד ליצור עובדות יותר מוצלחות מבחינת כוחותינו ביחס לסורים.
בימים שבין ה-10 ביולי וה-16-17 ביולי נערכו קרבות קשים ביותר, כאשר מי שלקח על עצמו את ניהול המערכה היתה חטיבת כרמלי בפיקודו של אלוף משה כרמל, וגדודיה, בעיקר גדוד 22 ו-23. מטרת המתקפה הישראלית: לעקור את ראש הגשר הסורי ממערב לירדן ולהדוף אותם חזרה מזרחה. לשם כך תוכנן מבצע מורכב מאד, שכלל בין היתר צליחה של הירדן בעזרת דוברות, לתפוס את עורפו של הצבא הסורי ולנתק אותו ממקורות האספקה שלו. המאמץ העיקרי תקף את ראש הגשר הסורי במרחב של משמר הירדן. צבאות ערב של מלחמת העצמאות היו פחות טובים בקרבות-התקפה- יכולת ההתקפה שלהם לא היתה מן המשובחות, כי הם היו בעיקר כוחות קולוניאליים, שתפקידם היה להגן על שלמות המשטר והשלטון, ולכן האוריינטציה הצבאית שלהם היתה הגנתית באופייה. ולכן כאשר הסורים נאחזו כאן, כל הניסיונות של חטיבת כרמל לאגף אותם לא עלו יפה. לא הצליחו לעקור את ראש הגשר מכאן, וב-16 ביולי הסורים בעצמם יצאו למתקפה חזקה מאד שמטרתה- לא רק לשבור את הכוח שתקף אותה ולעקור אותו מהמאחזים שהצליח לתפוס, אלא גם להמשיך לכיוון מחניים ובסופו של דבר אל צפת.

הקרב שנערך ב-16 ביולי כאן, בחרבת ירדא, הוא קרב ההכרעה שנועד למנוע מהכוחות הסוריים להגיע למחנים ולהמשיך ממנה הלאה. בסופו של דבר הכוחות הסורים נבלמו במקום הזה, כאשר במערכה נפלו למעלה מ-40 לוחמים. בעקבות הקרב הזה, שהיה לא מוצלח מבחינת השגת המטרות, הסורים נסוגו חזרה למשמר הירדן וישבו שם עד יולי 1949, כאשר נחתם הסכם שביתת הנשק בין ישראל וסוריה, שאז נעשו חילופי שטחים, ובין היתר הסורים נסוגו אל מעבר לגשר בנות יעקב מזרחה ועזבו את משמר הירדן. התנאי לעזיבתם של הסורים את המובלעות שלהם באזור שכאן (משמר הירדן), צפונה (אזור דן, דפנה ושאר ישוב) ודרומה (אזור תל קציר), היה יצירת סטטוס קוו שאין להפר אותו, והוא נוגע בעיקר לאי שינוי סדרי בראשית בשטחים שבהם היו הסורים ונסוגו, לאמור: לא ייכנסו לשם כוחות צבא, לא יוקמו שם יישובים ולא יערך בהם דבר שיש בו לערער את המצב שקובע ביולי 1949. לדבר הזה יש משמעות אדירה, משום שבסופו של דבר המצב הזה של הסטטוס קוו שהוסכם עליו בין ישראל וסוריה, הוא שגרם ל-19 שנים של מתח בלתי פוסק בגזרת ישראל-סוריה, כאשר ההפרות מן הצד הישראלי של ההסכם הזה היו רבות יותר מן ההפרות מהצד הסורי (פרויקט ייבוש החולה ופרויקט המוביל הארצי שניסה להעביר מים מגשר בנות יעקב לשאר חלקי הארץ אך לאחר התערבות האו"ם נאלץ להעביר את המים מאשד כינרות, בגובה מינוס, דבר שהעלה בצורה ניכרת את עלות הפרויקט). בתגובה למפעל ההטיה הישראלי, הסורים עשו את מפעל ההטיה שלהם.

באנדרטה שבמקום (שמציגה לא רק את שמות הנופלים כאן אלא גם את שמות הנופלים בגזרות סמוכות) אפשר לראות את מגוון החילות שהשתתפו בקרב, כאשר הכוחות העיקריים היו גדודי חטיבת כרמלי (גדוד 22, גדוד 23 וגדוד 24), היו כוחות עזר קטנים מחטיבת גולני, אנשים מבוגרים ש"נשאבו" מהקיבוצים הסמוכים לטובת הלחימה, תותחנים, אנשי חיל האוויר (גם מטוס נקרא לכאן כדי לתקוף את הריכוזים של הצבא הסורי בפצצות תבערה פרימיטיביות שזרק המטילן מהמטוס באופן ידני, בעיקר מטוסי פייפר מיושנים ודלים).

מאז מלחמת ששת הימים, בכל פעם שהועלה רעיון למו"מ עם הסורים, עלו שני מושגים:
1. גבולות ה-4 ביוני.
2. הגבול הבינלאומי.
למרות שמלחמת ששת הימים בגזרת רמה"ג החלה ב-9 ביוני ולא ב-5 ביוני, ה-4 ביוני מציין את המצב ערב מלחמת ששת הימים. הסורים מעוניינים שהבסיס לכל מו"מ יהיה ה-4 ביוני 67' (כל מה שהיה בידיהם לפני ה"תוקפנות הישראלית" ביוני 67'). זה אומר שדייגים סוריים יוכלו לדוג בכנרת (למרות שהגבול עובר 10 מ' ממזרח לקו המים) ויישבו באל-חמה, במצפה נוקייב שמעל עין גב ועוד.
לעומת סוריה, למדינת ישראל יש יותר אינטרס לכיוון אל מושג הגבול הבינ"ל, קרי: לחזור להסכמי פולה-ניוקומב מ-1924, שבהם נאמר בין היתר שהסורים (אז- הצרפתים, ששלטו בסוריה) ישבו 10 למטרים מקו המים של הכנרת.

אם גם אתם מתעניינים בהיסטוריה של ארץ ישראל וצמאים למידע נוסף אז צרו קשר ותהנו מטיול מודרך וחוויה לדורות

צילום ארכיון צהל

צילום ארכיון צהל

אודות ״נופים ותרבויות״ - אבשלום שחר

מדריך טיולים בצפון ומורה דרך אבשלום שחר

מדריך טיולים - מורה דרך מוסמך

מורה דרך מוסמך מטעם משרד התיירות. מדריך מוסמך להדרכת טיולים מטעם החברה להגנת הטבע, ריכוז חוגי סיור של החברה להגנת הטבע...

רוצים לקבל מידע נוסף אודות טיולים וסיורים מודרכים? השאירו פרטים

אבשלום שחר © כל הזכויות שמורות, אין להעתיק או להשתמש בתוכן ללא אישור מפורש. אינטרמקס קידום אתרים