טיולים והרצאות - 054-3161251

החברה הבדואית בגליל

פורסם בתאריך 13 במאי 2013

הבדואים בגליל
מספר הבדואים בגליל כיום הוא יותר מ-60 אלף, חלק גדול מהם מתגוררים ב-16 כפרי קבע, המוכרים על ידי המדינה, וחלק אחר גר בכפרים לא מוכרים. רוב הבדואים באו לארץ ישראל מסוריה ומאזור הגולן, הם חדרו לגליל העליון וגם לגליל התחתון, ולחלקים שונים בארץ, בימי העותמאנים, כדי לחפש מרעה ומקורות מים. השבטים הגדולים התיישבו בעמק יזרעאל, בעמק החולה ובעמק בית שאן. השבטים הקטנים התיישבו, בגבעת אלונים, שפרעם והר מירון.

הבדואים בגליל גרו באוהלים ובבתים מפח (פחונים), מאוחר יותר הם התחילו לבנות בתים מאבן (ווילות). הבדואים החלו להתיישב התיישבות ספונטנית (בלתי מתוכננת) בכל אזורי הגליל, לכן היה קשה לדעת את מספרם המדויק. התיישבות הבדואים היתה התיישבות שבטית, אשר התרכזה בחמישה אזורים: (למפת תפרושת ההתיישבות הבדואית)
בקעת בית נטופה.
בקעת סח'נין.
בין אזור ביר אלמכסור למושב יודפת.
באזור החולה בין קדרים וקרית שמונה.
הבדואים בגליל שמרו על יחסים טובים עם האוכלוסייה היהודית ואלה סייעו לבדואים להשתקע בצורה מהירה וטובה

מי הוא בדואי?
הבדואי הוא אדם אשר חי במדבר(באדיה), מכאן בא שמו, הוא חי חיים פשוטים ולא משתנים. הנדודים והחזקת העדרים הם חלק בלתי נפרד מחייו. הבדואי מבחינת הדת, הוא מוסלמי שמקיים את מצוות האיסלאם. הוא מתפרנס מגדולי עדרים, הוא חי במסגרת השבט, וקשה לו לחיות לבדו, הוא איש שאוהב לשמור על יחסים וקשרים טובים והדוקים עם שכניו, ואוהב לקבל את אורחיו בקפה מר, שהם סמל לחיים הקשים במדבר, תמיד הוא אומר בקבלת אורחיו: "הכוס הראשון (הפינג'אן הראשון) לאורח(للضيف) והכוס השני (הפינג'אן השני) לכיף(للكيف), והכוס השלישי (הפינג'אן השלישי), לחרב (للسيف)". הבדואי מכבד את אשתו וכבוד משפחתו קדוש בעיניו, והוא רגיש לנקמת דם.

מתכונותיהם של הבדואים
הבדואים בגליל לא היו נודדים גמורים, כי אם נודדים למחצה, הם אוהבים טבע, וחיים באוויר החופשי, הם מומחים בגישוש, ובהליכה אחרי עקבות, ומחבבי ומכניסי אורחים,{ספור על הכנסת אורחים לחץ כאן}. אוהבים רכיבה על סוסים. הנקמה היא אחת התכונות הבולטות שלהם. הבדואים מרבים בשתיית קפה "קהוה", אוהבים לשאת נשק, והאהבה תופסת מקום חשוב בחייהם. הם חוסכים במים, ושומרים על כל טיפה. שלושה דברים הבדואים לא משאילים, האישה, החרב, והסוסה. הבדואים שלמים בגופם וחזקים, חדי ראיה, ובעלי אופי אמיץ. והם סבלנים לגבי רעב וצמא, קור וחום. והם מוסלמים לכל דבר.

מבנה השבט הבדואי
המשפחה : היא המסגרת הקטנה ביותר ( אב, אם, והילדים הלא נשואים).
המשפחה המורחבת: מספר משפחות מצומצמות, המקימות ביניהן קשרים כלכליים שונים.
החמולה: מתייחסת לצאצאי חמישה דורות של אותו אב קדמון.
הפלג: כולל בתוכו מספר חמולות, בראש הפלג עומד "עומדה".
השבט: כולל בתוכו מספר פלגים.

חוק ומשפט בדואי
שני אנשים רבים ביניהם על נושא מסוים, שני הצדדים מנסים להוכיח את צדקתם, זה אומר אני צודק ומדבר אמת, והצד השני מנסה להתגונן ולהוכיח את צדקתו הוא. שניהם פונים אל מנהיג השבט ( השייח'), שהוא גם משמש לשופט, השופט חייב להיות בעל ניסיון בשיפוט. השופט או קבוצה של שופטים דנים בבעיה ומנסים לפתור אותה. הם קובעים מי הוא האשם ומטילים עליו קנס או פיצוי. הפיצוי או הקנס ישולם לאדם הזכאי והצודק. השופטים הבדואים, דנים בכל בעיה בתוך השבט – כגון:- הריגה, רצח, גניבה, אונס, ומריבות בין חמולות ושבטים. הבדואים ומאז קיומם, חקקו חוקים משלהם, חוקים אלה תאמו את צרכיהם ואת אורח חייהם. אין בדואי אחד רשאי לעבור על החוק, ומי שעובר על החוק, ייענש, כמובן לפי העבירה שהוא בצע.

ברכות שלום
שלום עליכם, (אלסלאם עליכם) מברך הבדואי את הנמצאים באוהל או במקום אחר, ואלה משיבים ואומרים: "ועליכם השלום" (ועליכם אלסלאם) (وعليكم السلام ), על הנוכחים לקום ממקום בעת כניסתו של האיש, אז אומר להם הנכנס: "ישר כוח הוי האנשים!", ("אלעואפי יא רג'אל") או: (" אלעואפי יא גאנמין") (العوافي يا غانمين), (המנצחים), והנמצאים משיבים לעומתו: "יא הלא" או "אללה יעאפיק" ("האל יישר כוחך"). אחר כך הוא לוחץ את ידו של כל אחד ואחד, החל בראשון היושב לימינו. יש בדואים הלוחצים את ידי חבריהם פעמיים ויש השמים את מצחם על מצח הנכנס בשעת אמירת הברכה האחרונה. אופן ברכה זה נפוץ בקרב שבטי הבדואים בנגב. בגליל מסתפקים בלחיצת יד ואם האורח ידיד או קרוב משפחה, מתחבקים ומתנשקים על המצח או על הכתף. לפעמים הצעירים או הבנים מנשקים את הידיים, תלוי בסוג הקרבה ובזמן.

זכויות וחובות האורח
זכויות האורח
הבדואים ידועים כמכניסי אורחים, זכויות רבות יש לאורח הבא אצל משפחה, או שבט מסוימים. ראש השבט או המשפחה, אחראים למנוחת האורח, למאכלו, ולהגנתו מפני אויבים. אין לשאול את האורח על שמו, או על שם שבטו, או על סיבת בואו, כל עוד לא כיבד אותו, למשך שלושה ימים ושליש.

חובות האורח
כשם שיש לאורח זכויות, כך יש לו גם חובות שעליו לקיימן, ואלו הן:
לבוא לאוהל המארח מהצד.
להסב את עיניו מלהביט אל נשי האוהל.
להסתפק בכל דבר אשר יגיש לו המארח.
לא לגנוב
לא להרבות שיחה יותר מכפי הצורך, אומרים הבדואים: "אם המלים מכסף, השקט מזהב".

מגורי הבדואים
האוהל הוא מקום מגוריה המסורתי של המשפחה הבדואית, הוא עשוי יריעות ארוגות משיער עזים שחור, נתמך על עמודי עץ, ומחוזק בחבלים הקשורים ליתדות. האוהל מוקף בגדרה של קנים דקים, הוא מחולק לשניים, חלק אחד מיועד לנשים, והחלק השני לגברים. באוהל פרוסות מחצלות, ועליהן מזרונים מצמר וכריות רקומות. לכבוד האורחים, פורשים הבדואים שטיחים צבעוניים. במרכז החלק המיועד לגברים, נמצאים הכלים המשמשים להכנת הקפה, מכתש העץ המעוטר והמקושט, וקומקומי הנחושת שבהם מתבשל הקפה המר (קהוה סאדה). באוהל מתכבד האורח בשתיית קפה לצלילי קולות הכתישה, שמשמיע המארח הבדואי.אוהל הבדואי הוא מגן טוב מפני קרני השמש, ומפני הגשם והרוח בימי החורף. בחורף הבדואים תוקעים את האוהל במקום נמוך, ובקיץ הם בוחרים את המקומות הגבוהים, כדי שהרוח תחדור לתוך האוהל, ותחליש את החום הלוהט. האוהל נמצא בדרך כלל בין שני דברים, מים וצמחיה

הלבוש הבדואי
לבוש הנשים
בגדיה של האישה הבדואית שחורים, היא לובשת שמלה צבעונית ומקושטת, היא מכסה את גופה בצעיף שחור המגיע עד לראשה. בחורף, היא לובשת בגדים שחורים ארוגים מצמר ובקיץ מכותנה. הנשים הבדוויות, אוהבות לקשט את שמלותיהן ברקמות ובצבעים יפים ומרהיבים. בעבר, רקמו הנשים דגמים של צורות הנדסיות, בנוסף לצורות של צמחים וחיות.

לבוש הגברים
הגברים הבדואים, חובשים כפייה לבנה על ראשם, ומעליה "עקאל" בצבע שחור. לגופם, הם לובשים גלימה בצבע חום. כיום, לבוש הגברים והנשים המסורתי, הוא נחלתם של המבוגרים, הצעירים והצעירות אינם לובשים לבוש מסורתי

מקורות פרנסה
הבדואים התפרנסו בעיקר מעדריהם, החזקת העדרים היא חלק בלתי נפרד מחיי הבדואים ומאורח חייהם, חלק מהם עסקו בחקלאות, אם כי עיסוקם בענף זה היה רק לצריכה ביתית, כגון: גידול תבואות בעל, כמו גידול חיטה ושעורה, הבדואים חלבו את העזים, ואת הפרות והכבשים שהיו מגדלים, וחיו על מוצרי החלב השונים, הידועים בשכיחותם בכל ארוחה. הבדואים שחטו את הטלאים, והשתמשו בבשר שלהם לתבשילים רבים ומגוונים, וגזזו את צמר הכבשים וארגו כסוי לגופם, ומשערות העזים הם ארגו אוהלים ושטיחים. בעבר רוב הבדואים לא עבדו עבודה בשכירות, אבל היום, רוב עבודתם מתבססת על עבודה שכירה, בעיקר בענפי הבניין, התעשייה והחקלאות, וחלק גדול מצעירי הבדואים משרתים בזרועות הביטחון השונות.

המעבר מנדודים להתיישבות קבע
הבדואים נאלצו על ידי גורם הצמחייה והאקלים להשתקע בגליל ולא לנדוד ממנו. בתקופת המנדט הבריטי אזורי המרעה של הבדואים צומצמו, והבדואים התחילו לעבור ממאהלים אל בתי אבן. חוקי מדינת ישראל הגבילו את תנודת הבדואים ומנעו מהם לנדוד, והם נאלצו להתיישב במקומות קבועים, ומלאכת רעית הצאן נעשתה קשה יותר, בגלל ההתיישבות היהודית בגליל, שגרמה לצמצום אזורי המרעה והקרקעות. הבדואים נאלצו לחפש מקורות פרנסה אחרים כמו, התעשייה, החקלאות, והשרות בזרועות הביטחון השונות. מדינת ישראל דאגה לרכז את הבדואים בישובים מתוכננים ומסודרים, אך למרות כל זה, קיימים עדיין ישובים בלתי מוכרים. מבין הישובים הלא מוכרים: "ישוב כמאנה" השוכן, על פסגת הר כמון, ישוב "ערב אלח'ואלד", והישוב "ערב אלנעים", ליד העיר הערבי סח'נין. במעבר הבדואים מחיי נדודים לחיי הקבע, השתנה אורח חייהם, הם שנו את לבושם ומאכליהם וצורת המגורים שלהם. האוהל הוחלף בבית אירופי, מערכת הקפה העשויה מנחושת, ומגשי הקש המקושטים, נעלמו מהנוף של המשפחה הבדואית. "המדאפה" (חדר האורחים) שנה את צורתו, והכורסאות תפסו את מקומם של מזרוני הצמר. גם ה- "הסאדה" הקפה המר, פנה את מקומו ל"קפה נס". מאכלים רבים המבוססים על ה- "בורגול" העשויים מגרגרי חיטה הוחלפו במאכלים אירופאיים. החתונה הבדואית המסורתית, גם היא, התחילה לפנות את מקומה לטובת החתונה האירופית, חתונת ה- "רבע עוף", במקום ה- "מנסף", שהוא מעין ערימת אורז עם גושי בשר גדולים, והמוסיקה המסורתית והנעימה גם היא מתחילה להיעלם מנוף החתונה הבדואית.

האירוסין
הבחור הבדואי בוחר לו בחורה, הוא הולך לאמו ומבקש ממנה שתתווך בינו לבין אביו. אם התיווך הצליח, אמו של הבחור הולכת לאם הכלה, ומבקשת את הסכמתה והסכמת בעלה. בהסכמת כל הצדדים, האב יזמין את קרובי משפחתו וילכו להורי הכלה, ויבקשו המכובדים את יד הכלה. בהסכמת הורי הכלה על האירוסין, יקראו הנוכחים, פסוקים מן הקוראן "אלפאתחה" ויקבעו את טכס האירוסין. הורי החתן, יזמינו את קרוביהם וחבריהם לטכס. בטכס, הבנות ישירו שירים וירקדו דבקה, והחתן יגיש לכלתו טבעת ושרשרת מזהב.

החינה:
החתן והכלה עורכים ערב חינה, כל אחד בנפרד. לערב החינה של הכלה, באים הורי החתן עם מכובדים ומביאים את החינה מקושטת בפרחים. טכס החינה כולל ריקודי דבקה, תזמורת, ושירים.

החתונה
מוזמנים ואורחים רבים באים לחתונה. בדרך כלל, הורי החתן ומשפחתו בונים אוהל גדול, לפני החתונה. האוהל מיועד לארח את האורחים. בחתונה, שרים ורוקדים דבקה ו"דחייה". את החתונה נוהגים לקבוע לימי "אלרביע", כלומר האביב, משום שבתקופה זו, נמצא החלב בשפע ויש שקובעים אותה לימי הגורן "אל ביאדר". הימים המקובלים לחתונה היו, באמצע החודש כשהיריח מלא ומאיר את מקום החתונה.

סולחה
במריבות ובמלחמות בין חמולות ושבטים מסוימים, נהוג לעשות סולחה ופיוס בין שני הצדדים הרבים ביניהם. הסולחה תתקיים לאחר הסכמת שני הצדדים. בסולחה, לוחצים ידיים, סימן לסיום המריבות והמלחמות. סולחה, פיוס בין חמולות ושבטים מאורע מצער- ריב בין חמולות, שקרה בכפר הבדואי כעביה, בקרבת גבעת אלונים. בעקבות מאורע זה נהרגו ארבעה צעירים מבני הכפר. השייח'ים והמכובדים הבדואים נסו ועמלו רבות על מנת לפייס בין המשפחות והחמולות, ולבלום את המריבה המצערת הזאת, כי נקמה גוררת נקמה עד אין סוף. בסופו של משא ומתן קשה הצליחו השייח'ים להגיע להסכם בין שתי החמולות. בתאריך 26 בנובמבר 1996 ותחת חסותם של שייח'ים ומכובדים מהכפר הבדואי השכן, כפר ביר אלמכסור, ובנוכחות נציגים מכלל האוכלוסיות והעדות במדינה, נערך טכס הסולחה שבו שני הצדדים, לחצו ידיים וקשרו קשר בדגל הלבן שהניפו המפיסים והמתווכים (מנהג הנפת הדגל הלבן- שהוא מעין חתיכת בד לבנה שמניפים אותה על מוט "ראייה", מסמל לברית שלום בין הצדדים, שכל צד קושר קשר בדגל "عقد الرايه", באמצעות נציג). בטכס הסולחה נציג המפיסים קושר קשר בדגל הלבן ולאחריו באים נציגי שני הצדדים וקושרים גם הם קשר , כל אחד בתורו. בסוף הטכס כל המשתתפים בסולחה מוזמנים לסעוד ארוחה חגיגית.
" שותה את דמי "

נדר:
אדם נשבע אם תתקיים בקשתו, הוא יקריב קורבן ויזמין את בני משפחתו ואת הקרובים והחברים שלו לביתו, שם יאכלו ארוחה ויקראו פסוקים מן הקוראן וישירו שירי דת.

מאכלים בדואים
הבדואים התפרנסו בעיקר מגדולי עדרים וממעט חקלאות, הם גידלו עזים שחורות, כבשים ובקר. הבדואים אינם נחשבים לחקלאים אבל בכל זאת נאלצו לגדל תבואות בעל , כגון: חיטה, שעורה, תירס. כך, מאכליהם של הבדואים התבססו על מאכלים מן החי ומן הצומח.

מאכלים מן החי:
בשר ומוצרי חלב שונים. הבדואים הרתיחו את החלב והחמיצו אותו ללבן. בנוסף להפקת החמאה מהלבן, אשר הכניסו למחבצה והניעו אותה הלוך ושוב, כדי להפריד את השומן שבלבן, שומן זה נקרא "זובדה" קרי חמאה. מהחלב הבדואים הפיקו את הגבינה ואת הלבנה שיש להם טעם מיוחד במינו. מבשר הכבש הבדואים עשו מאכל מפואר (מנסף) שהם אכלו בימי שמחות והגישו לאורחיהם.

מאכלים מצמחי גידול חקלאיים:
גידולי החיטה נחשבים לגדולים הנפוצים והחשובים ביותר אצל הבדואים, הם זרעו,קצרו, דשו וטחנו את החיטה בכלי עבודה פשוטים, מהחיטה הפיקו את הקמח, הם טחנו את החיטה באמצעות אבני רחיים, בערבית ( גרושה), אבני רחיים אלה, הופכים את הגרעינים לקמח, הם עשויים מאבני בזלת, מקורן כנראה בגליל המזרחי, רמת הגולן ועמק הירדן, אבני רחיים אלו הן שתי אבנים שטוחות צורתן עגולה, האבן העליונה מסתובבת בעזרת ידית עץ קטנה מעל לאבן התחתונה, האבנים נקראות שכב ורכב, מכניסים את הגרעינים לפתח העליון שבין שתי האבנים ועם הגריסה נוצר הקמח הנשפך אל שק. לקמח מוסיפים מעט מים ומלח, ויוצרים כדורי בצק דקים, את הכדורים הללו משטיחים ליריעות בצק דקות, ואופים על הסאג' , שהוא מעין לוח ברזל מקומר.

מילון מושגים
שבט: קבוצה של אנשים שיכולה להגן על עצמה מפני אסונות ויש ביניהם קשר דם.
נודדים : עוברים ממקום למקום, לצורכי מחייה או בטחון או סיבות אחרות.
נודדים למחצה: נודדים ממקום מגוריהם הקבוע לשם חיפוש מרעה. ומים וחוזרים אליו לעת הזריעה והקציר.
מנסף: מאכל בדואי העשוי מאורז עם גושי בשר כבש גדולים.
סאג': לוח ברזל עגול ומקומר, המשמש לאפית ככרות לחם בדואיות.
מחביצה: כלי המשמש להפקת החמאה מהלבן עשויה מעור טלה או גדי.
אבני רחיים: אבני בזלת עגולים המשמשים לטחינת החיטה, האבנים. נקראות, שכב ורכב.
דבקה: ריקוד עממי, ריקוד נשים וגברים.
דחייה: ריקוד עממי השיך לגברים.
תבואות בעל: תבואות מגדולים ללא השקיה
פינג'אן: ספל העשוי מחרס מקושט בצורות הנדסיות שונות, הבדואים מוזגים בו את הקפה המר. (התורכים השתמשו במושג פינג'אן והתכוונו לקומקום הנחושת שעושים בו את הקפה התורכי)
הגורן: שטח או מבנה עגול, שבו נהגו לאכסן את התבואה. בגורן דשו את התבואה, חבטו את השיבולים, וניפו מהן את הגרעינים.
גמאל: מי שמוביל את הגמל, בעליו של הגמל.
בורגול: גרגרי חיטה, שרוסקו באמצעות אבני ריחיים.
ג'מאל: בעליו של הגמל.

הפתגמים בדואים
הבדואים בגליל עסקו בנושאים רבים ומבין הנושאים שעסקו בהם הבדואים הם הפתגמים. הפתגמים מסתמכים על הווי החיים ומשקפים את קשיי החיים והנושאים שהעסיקו אותם יותר מכל. כאן נביא חלק קטן מהפתגמים הרווחים בין בני השבט.

חפש באוהלך שבע פעמים, לפני שתחשוד בשכנך.
הכוונה כאן, לפני שתחשוד בשכן ובאחרים, חפש טוב אצלך,כי חשד שווא מביא שנאה מיותרת.
הגורה הלבנה ליום השחור.
תחסוך, אולי בעתיד ובימים הקשים תוכל להשתמש בכסף הזה.
מי שחורש בים קוצר ברוח.
מי שמדבר דבורים ריקים, הוא כמו ש "קוצר רוח": עושה דברים חסרי ערך.
שכנך הקרוב עדיף על בן דודך הרחוק.
בעת צרה, שכנך יכול לעזור לך במהירות, לפני הקרוב שלך הרחוק.
לא תכסה בגלביה את השמש.
אין לנסות להסתיר חטא, החטא נראה גלוי.

שערה על שערה תעשה זקן .
פתגם זה נאמר על מנת לעודד ולהתאמץ, בתקווה להגיע לשלמות.

שירה
אני מתגעגעת לאוהל,
שהרוח מכה בו מכל עבר.
אוהל עדיף לי מארמון גבוה,
ולבוש גלימה, עדיף לי,
מלבוש בגדי הדר ומשי.
השריקה של הרוחות בכל וואדי
תנעם לי, מנקישות התופים.
תשוקתי לחיי המדבר גברה בי,
ועדיפה היא לי מחיי הפאר.
אינני מבקשת תחליף למולדתי –
מולדת אצילה ומכובדת.

במרעה
הפרה רוצה עשבים
העשבים מבקשים גשמים
הגשמים מבקשים ברק
והברק מדי – אלוהים

סיפורים
הבדואי אבו עלי וסוסתו האצילה ( סיפור על הכנסת אורחים )
באחד השבטים חי איש עני ושמו אבו עלי, לאבו עלי לא היה בית ולא צריף, רק אוהל קטן וסוסה אצילה היו לו. רבים מבני השבט בקשו לקנות את הסוסה האצילה הזאת, לכולם השיב אבו עלי: "אין לי בית ואין לי רכוש, יש לי רק סוסה יחידה, ובעד כסף אני לא אמכור אותה". עשיר אחד שהיה רע לב, רצה לקנות את סוסתו של אבו עלי, אבו עלי לא רצה למכור לו את הסוסה. מה עשה העשיר?. הוא התחפש בבגדי איש עני, וחזר לאבו עלי ובקש ללון אצלו באוהל הצנוע. אבו עלי ברך את האיש, בברכת אהלן וסהלן, והכין לו ארוחה ונתן לו מטה לישון עליה. בלילה התעורר אבו עלי והנה האורח איננו, הוא התחיל לחפש את האורח, והנה הוא שומע את קול סוסתו צוהלת ורצה. הוא הביט החוצה, והנה האורח רוכב על סוסתו ומתרחק. קרא אבו עלי לאורח בקול נרגש: "עמוד, עמוד, בשם אלוהים והנביא מוחמד, עליו התפילה והשלום, עמוד, עמוד". האורח הסתכל על אבו עלי ואמר לו: "מה רצונך?,אני שמתי לך את מחיר סוסתך מתחת למיטה". ענה אבו עלי: "בקשה אחת יש לי אליך האיש, אל תספר על המעשה שעשית עמי, כי אם הבדואים ידעו על הדבר הזה, יפסיקו את מנהג אבותיהם ולא יכבדו עוד אורחים". כאשר שמע האיש את דברי אבו עלי, ירד מעל הסוסה והשיבה לבעליה ובקש ממנו סליחה.

המתעלם מהצרה הקטנה, מסתבך בצרה הגדולה
לבדואי זקן, היו כמה תרנגולים יפים שהיה מגדל, תמיד הוא נהג לאמור: "בשר תרנגול יותר טעים וקל למעיים מבשר כבש, וזה מחזק את הגוף". יום אחד נגנבו התרנגולים, מה עשה הבדואי?, הוא אסף את בניו, ואמר להם: "נגנבו התרנגולים ועליכם להחזיר אותם". שמעו הבנים את דברי אביהם אך זלזלו ולא התייחסו לדבריו. לאחר מספר שבועות, נגנבו גם הכבשים והעזים, שוב הוא אסף את בניו, ואמר להם: "טרם החזרתם את התרנגולים, והנה נגנבו גם הכבשים והעזים, חפשו את הגניבה והחזירוה!". שוב הבנים זלזלו, ולא התייחסו לדבריו. לא עבר זמן רב, וגם סוסתו האצילה של הבדואי נגנבה. הפעם, יצאו הבנים לחפש ולחפש, אך חזרו בידיים ריקות. לאחר חודש, התנפלו בני שבט אחד על העדר שלהם באמצע היום ושדדו אותו. הבנים כעסו מאד על המעשה הזה, ורצו להכריז מלחמה על השודדים, אז קם הבדואי הזקן ואמר: "הזהרתי אותכם, פעם, פעמיים, שלוש, אך לא עשיתם דבר, מי שמוותר על תרנגול, שיוותר על העדר והסוסה". רגזו הבנים כאשר שמעו את דברי אביהם אחרי שעשו, כל מה שעשו בחיפושיהם, ואמרו לו: "טרחה רבה טרחנו בחיפושים, ואתה עוד חושב רק על התרנגול?". אמר להם אביהם, הזקן הבדואי: "המונע גניבה של תרנגול, מונע גניבת הסוס והגמל, כאשר התעלמתם מהצרה הקטנה, באה הצרה הגדולה!".

הג'מאל הג'מאל
סוחר בדואי מצפון הארץ שכר לו ג'מאל (בעליו של הגמל) וגמלו, כדי להוביל את סחורתו לעיר המחוז שהיתה אז דמשק. בדמשק היה מוכר שטיחים, תוצרת חלב, וגבינות. בדרך, חלה הבדואי ונאלץ להישאר באחד המאהלים, כי הוא לא יכל להמשיך במסעו והג'מאל המשיך עם הסחורה. שם, בדמשק הוא מכר את הסחורה ואת הגמל וגבה את החובות הקודמים שהיו לבדואי. הג'מאל התעשר מאד, ונהפך לבעל מעמד, והיה לו כסף רב. לאחר כשבוע ימים, הבדואי הבריא ממחלתו והחליט לנסוע לעיר דמשק, כדי לחפש את הג'מאל. הוא שאל ושאל על הג'מאל, אך כולם אמרו לו, שהוא גבה את החובות והלך. לפתע, הבדואי הבחין בג'מאל, רץ לעברו ואמר לו: "אתה הג'מאל ששכרתי, תן לי את כספי". ענה לו הג'מאל: "אני לא מכיר אותך ולא את הג'מאל, על מה אתה מדבר?, לך מכאן". הבדואי הלך והתלונן על הג'מאל, והיה משפט. במשפט ולפני השופט, הכחיש הג'מאל את כל התלונות המיוחסות לו. הבדואי ראה שהוא הולך להפסיד במשפט, מה עשה?. הוא התקרב אל השופט ואמר לו בלחש: "אדוני השופט, כאשר נצא מכאן, תקרא לג'מאל (יא ג'מאל) אם הג'מאל, יפנה אחורה ויסתכל אליך, סימן שהוא הג'מאל, ואם לאו, אלוהים יסלח לו". הרעיון מצא חן בעיני השופט, וכאשר עמד הג'מאל לצאת, קרא השופט לעברו: "יא ג'מאל", הג'מאל הסתכל אחורה והביט בשופט. השופט ידע שזהו הג'מאל, שהתלונן עליו הבדואי. והוא צווה על הג'מאל, לשלם לבדואי את כספו, וקנס אותו בקנס נוסף ונתן לבדואי פרס, על חוכמתו ותושייתו בהצלת המשפט.

חמורו הלבן של השייח`
שייח' בדואי מפורסם עמד בראש שיירה, רוכב על חמורו הלבן. הוא אהב את חמורו וטפל בו כהלכה. בשיירה היה אורח שנשא שמונים דינארים של זהב, בתוך תיק עשוי מעור טלה קטן. בוקר אחד, התעורר האורח ומצא שהתיק שלו נעלם יחד עם הדינארים. ניגש האורח אל שייח' השיירה, והודיע לו על אובדן האוצר. התחיל השייח' לשאול ולשאול, ולבסוף נדנד השייח' בראשו ואמר לאורח: "כספך יוחזר אליך לפני שקיעת החמה. חזור יוחזר לבין ידיך, אם ירצה השם, לך בשלום". בערב, קרא השייח' לכל הגברים הבדואים שבשיירה, והתחיל להסתכל בפניהם אחד אחד, בסבלנות ובשקט. לאחר זמן קצר הוא אמר: "באוהל המנוחה שלי נמצא חמור לבן, הוא לא יכול לדבר, אבל בנפשו יש רגש, אשר יעזור לגלות את הגנב. אני מצווה עליכם, להכנס אחד אחד אל האוהל, הנכנס לאוהל, צריך ללטף את הזנב של החמור, כאשר היד הנוגעת טהורה, יישאר החמור שקט, כאשר היד שתגע בזנב לא טהורה, ישמיע החמור את קולו. כך אדע מי הגנב, ואעניש אותו בלי רחמים". כל האנשים נכנסו, כל אחד בתורו, והחמור לא השמיע קול. השייח' קרא לגברים וניגש אליהם אחד אחד, והריח את ידיהם המושטות. כאשר הגיע לגנב והריח את כפות ידיו, הוא נבהל וחזר כמה צעדים אחורה. אז, צעק השייח': "הנה, הנה, הגנב אשר בינינו, תן דינרי הזהב לאורח, מיד ואם לא, אהרוג אותך". הגנב נפל על רגליו ובקש רחמים, והחזיר את הכסף. האורח שמח על החזרת כספו, אך בכל זאת, הוא רצה לדעת איך גלה השייח' את הגנב, ומה הוא עשה?. השייח' ספר לו, שהוא טבל את זנב החמור במי נענע, וכאשר נגעו כל האנשים בזנב החמור, היה ריח של נענע על כפות ידיהם, חוץ מהגנב, שפחד שהחמור ישמיע קול בעת הנגיעה בזנבו, לכן הוא לא נגע בזנב ולא היה ריח של נענע על כפות ידיו, ובכך הצליח השייח' לגלות את הגנב

מיומן הזיכרונות של אסראא גדיר בת 14 שנים
מסביב למדורה של סבא
כהרגלי בעת שקיעת החמה, הייתי באוהל של סבא מתיישבת על שטיח צבעוני מרהיב, שארגה סבתא לא מזמן. שטיח זה ארוג מצמר גמלים ומשערות עזים. סבי מתיישב ליד המדורה, מחזיק במכתש המשמש לכתישת הקפה ביד שמאל וביד ימין מנדנד בידית הכתישה, וריח של קפה קלוי מתנדף, והדי צלילים נעימים, המשקפים לי את הנועם והיופי של אורח חייהם של סבנו בעבר. סבי התחיל לנדנד בקומקומי הקפה העשויים מנחושת, ומוזג לו בפינג'אן מעט קפה סאדה שהבשיל לא מזמן. לגימה ועוד לגימה, מנדנד בראשו, ושוב הוא מנדנד בפינג'אן ואומר: " אללה עליכ יא איאם זמאן", "الله عليك يا أيام زمان " ( אני מתגעגע לימים ההם- ימי קדם), ושוב הוא אומר: "אלאנסאן כאן יחב אח'ו אלאנסאן", " الانسان كان يحب اخوه الانسان", ( האדם היה אוהב את אחיו האדם), ושוב, " כנא נוכל בסחן ואחד" ," والله زمان كنا نوكل بصحن واحد" (היינו אוכלים בצלחת אחת). הוא פונה אלי ואומר: "את מבינה בתי?, שבי לידי שבי…… ומתחיל לספר: "היינו גרים על גבעה קטנה בתוך יער עצי אלון מצוי, היינו תוקעים את האוהלים שלנו בתוך היער, ומאכסנים את החיות שלנו בתוך המערות הסמוכות. בבוקר היינו מטפלים בעדרים שלנו היוצאים למרעה, ובערב היינו מתאספים אצל מנהיג השבט (השייח') ושם מבלים ערב אחר ערב. ביום, הנשים שלנו אוספות זרדים וחלקי עצים למדורה, ממלאות מים בכדיהן, אופות ומכינות אוכל ודואגות לילדים. הן לובשות שמלות שחורות ארוגות ומקושטות בצבעים וצורות שונות. בבוא זמן השינה, היינו חוזרים כל אחד למאהל שלו, מדליקים מנורה הפועלת על נפט וישנים, אבל……..(ממשיך סבא) לפעמים הייתה נושבת רוח חזקה ומכבה את המנורה, לילות רבים לא הייתי יושן כדי לשמור שלא תכבה המנורה, המנורה מסמלת לי את חיי העבר, את אצילות המקור שלנו, את מורשתנו ומורשת אבותינו, אין לאפשר למשב הרוח העז לכבות את העששית הזו, מוטב לשמור עליה מפני משבים כאלה!!!?. בסיום דבריו של סבי, הוא נדנד בראשו ואמר: "אלי מאלו מאדי מאלו חאדר", "الي مالو ماضي مالو حاضر", (מי שאין לו עבר אין לו עתיד). בינתיים, אני יושבת לי, על השטיח שארגה סבתא, וצורך של שינה עמוקה גבר בי, וישנתי על קולותיו הצרודים של סבא.

השלמות
הבדואים בגליל – תמונת מצב דמוגראפית וכלכלית
מבוא
מספרם של הבדואים בגליל נאמד כיום 40,000-כב נפש, מהם 26,000 מתגוררים -ב 16יישובי קבע המוכרים על-ידי המדינה. 7,000-כ נפש מתגוררים מחוץ ליישובים המוכרים, ועוד 7,000-כ חיים בכפרים הערביים (הלא-בדואים). הבדואים בגליל מצויים כיום בשלבו הסופי של תהליך המעבר מהחיים המסורתיים לחיים המודרניים, עם כל המשתמע מהמעבר. מעבר זה הינו קשה ומסובך והוא גורר אחריו שינויים במסורת, במנטאליות, בדפוסי ההתנהגות, ולמעשה קורה אצל הבדואים מעבר מתרבות אחת לתרבות אחרת.

רקע היסטורי
מוצא מרבית שבטי הבדואים בגליל מהחוראן והגולן. מיעוטם הגיע לגליל ממצרים, צפון-אפריקה ומזרח הירדן. חדירתם החלה בראשית המאה 16-ה ונמשכה עד שנות ה-30 של המאה העשרים רוב הבדואים אשר חדרו לגליל היו שברי שבטים, ולעתים אפילו עד כדי משפחות בודדות שנמנו עם שבטים גדולים, אשר עזבו את סביבתם הטבעית מסיבות שונות, לדוגמה: נקמת דם, שוד, מריבות בלחי פוסקות, בצורות תכופות שאילצום לחפש שטחי מרעה חדשים. חדירת שבטי בדואים לגליל התאפשרה עקב אי-יישובם של שטחים רבים, או כאלה שהיו מיושבים בדלילות. השבטים הגדולים העדיפו בדרך כלל שטחי ביצות, בעמקים שלא נוצלו על-ידי הכפריים, לדוגמה: עמקי יזרעאל, החולה, בית
שאן וזבולון. לעומת זאת שבטים קטנים העדיפו מקומות דלילי אוכלוסין, אך קרוב יותר לכפרים הערביים, כגון: אלונים-שפרעם והר מירון. לפי מפקד האוכלוסין שביצעו הבריטים בשנת 1391, היה מספר הבדואים בגליל 11,800 נפש.
מהימנות מספר זה מוטלת בספק, משום שהיה קושי לפקוד את כל השבטים ואת כל המשפחות, בכל שבט; מה עוד שהפוקדים לא זכו להיענות מצד הבדואים. קיימת עדות, שבזמן המפקד התגוררו הבדואים 2,600-ב אוהלים. כלכלתם
של הבדואים התבססה בעיקר על גידול מקנה וחקלאות פשוטה לצרכים עצמיים. מול חולשתם הכלכלית, היה לבדואיי הגליל כוח רב והשבטים הגדולים והחזקים הצליחו להטיל מרותם על שבטים קטנים וחלשים מהם וכן על הכפרים הערביים. האחרונים חוייבו לשאת לשבטים החזקים מס אחווה ("ח'אוה"), אך המשטרה הטורקית היתה חסרת אונים נוכח השלטון המקביל של הבדואים. שני שבטים חזקים במיוחד, הטילו את חתיתם ואימתם על שאר השבטים והכפרים – כולל יישובים יהודיים, הלא הם:
א. ערב אלצקור, ששלט בטריטוריה שהשתרעה מנהר הירדן ועד קיסריה, כולל הרי נצרת.
ב. ערב אלסביח, שהתפרש על גבעות אלונים-שפרעם, ומבית נטופה עד הר תבור (על
שבט זה ומעלליו נקדיש פרק נפרד).

תולדות שבט ערב אל-סביח
תולדות שבט ערב אל-סביח מדגימות את הווייתו של שבט בדואי גדול וחזק בגליל, בעבר ובהווה. שבט זה הוא אחד הגדולים והנועזים שחדר לגליל בסוף המאה ה-71. מוצאו של השבט מאזור ה"לג'ה" שבצפון ה"חורן". בני השבט מאמינים כי הם צאצאי סבחה – בתו של המצביא המוסלמי הגדול ח'אלד אלוליד. השבט השתלט על חלק גדול
מהגליל התחתון ותחום התפשטותו השתרע על גבעות אלונים-שפרעם, בית נטופה וסביבות הר תבור.
במאה 18-ה נכפפו הסבייחים למרות של שליט הגליל, שייח' דאהר אלעומר. השבט מורכב מארבעה פלגים: מוקטרן, שדידה, דהייראת ושבלי. במחצית המאה 19-ה תמכו הסבייחאת בעקיל אע'א, שהיה מפקד הכוח הבלתי-סדיר של מושל עכו, ונטלו חלק במלחמתו בחטון, נגד סעיד אע'א, שהיה מפקד יחידת חיילים כורדים. נצחון הסבייחאת הביא לחיזוק מעמדו של השבט, עד כי העז ללחום בשבט החזק ביותר בגליל, שבניו ידועים באומץ לבם, הלא הם ערב אלסקר. באחד הקרבות אפילו הרגו את השייח', ראש השבט. הנצחון העלה את שחצנותם והיקנה להם שליטה שחצנית בגליל התחתון, בו עשו כראות עיניהם. סוחרים ונוסעים שעשו דרכם לעכו, נאלצו לשלם דמי חסות, והיו שליטים למעשה, ליד השלטון הטורקי הרופס.בכוונה ליישב את שבטי הבדואים בגליל, נקט השלטון הטורקי במדיניות יישוב קבוצות שונות, במטרה לבלום את הסבייחאת המוע'רבים – אלה שהיגרו לשם מצפון- אפריקה – ואשר היו ידועים בקנאותם הדתית. המתיישבים יושבו באזור בחמישה כפרים: כפר סבייח, עולם, שערה, חדתה ומעדר. כמו כן יושבו הצ'רקסים, אשר היו אנשי מלחמה ידועים, ובאמת גרם יישובם לדחיקת הסבייחאת מערבה, אל חבל ארץ קטן, המשתרע מסג'רה (בצפון) ועד ואדי שראר (בדרום). אך גם כאן המשיכו הסבייחאת להתנכל לסביבתם בגביית דמי חסות, שוד וביזה; וגם המתיישבים
היהודים שזה מקרוב הגיעו ארצה, סבלו מנחת זרועם. בשלהי המאה 19-ה החליט המושל אלוני, שמקום מושבו היה בח'אן אלחוג'אר, לנקום בסבייחאת וללמד אותם לקח על מעלליהם. הוא ידע כי לא יוכל להם בקרב פנים-אל- פנים, ולכן מצא דרך מתוחכמת להכנעתם. הוא שלח לסבייחאת שליחים והזמין את מנהיגיהם לבוא ולהתפלל תפילה חגיגית במפקדתו שבתוך הח'אן. הסבייחאת נענו ברצון, בחושבם כי כבוד גדול נפל בחלקם. בפתח הח'אן התייצבו חייליו של אלוני שפירקו מהבאים את נשקם, כי לא יאה להיכנס לבית-אללה חמושים – בעוד אלוני עצמו אורב להם עם כיתת מחסלים שהמתינו לסימן ממנו. כאשר נאספו כל ראשי הסבייחאת והתיישבו על השטיחים שנפרשו "לכבודם" בחצר, בא הסימן וכולם חוסלו כהרף-עין ללא רחמים. רק אחד ויחיד מבני הסבייחאת הצליח להימלט מגורל חבריו ולהימלט בטרם התרחש האסון. היתה זו סוסתו שרקעה ברגליה באדמה, משום שחשה בסכנה, וברקיעותיה הזעיקה את בעליה, אך אזהרותיו לא זכו לתשומת-לב מצד חבריו. בשנות העשרים של המאה 20-ה מנה השבט 600-כ נפש, וכבר אז החל תהליך התקבעותו. בשנת 1931 הוא מנה כבר 716 נפש והתגורר 153-ב אוהלים/בתים. במלחמת העצמאות ברחו שלושה מפלגי השבט לסוריה, ירדן ולבנון, ורק פלג אחד "שבלי", נותר בישראל ונאחז במורד הצפוני של הר התבור, מקום בו הקים את כפר אלשבלי. כיום זהו אחד מיישובי הבדואים המתקדמים, שיש לו מועצה מקומית ותושביו חיים מעבודה שכירה, בעוד הצעירים משרתים בזרועות הבטחון השונות, כפי שאבותיהם השתתפו במלחמת השחרור, לצד צה"ל.

המעבר להתיישבות קבע בתקופת המנדט
עם קביעת הגבולות הפוליטיים והתייצבות השלטון הבריטי בארץ, שבא בעקבות הסתלקותה של טורקיה, חלה גם רגיעה במצב הבטחוני בגליל, כבשאר אזורי הארץ. גורמים אלה השפיעו על קיבוע הבדואים ואילצום לצמצם את נדידות המרעה שלהם, במקביל להשתלבות בשוק העבודה השכירה. כך למשל, הגבול הפוליטי בין ישראל ללבנון חצה את בני שבט ערב אלעראמשה, ובאותו אופן נחצתה ה"דירה" של ערב אלחמדין; ואילו הגבול המזרחי לאורך הירדן חילק את הדירה של שבט אלסקור, אלבשאתוה ואלע'זאויה. ואולם, היו גורמים רבים שהשפיעו על הבדואים להתקבע ואפילו להתחיל להתיישב:
א. הגידול באוכלוסיה הערבית (כפרית) ובאוכלוסיה היהודית, צמצמו את שטח
המחיה של הבדואים והקטינו את כושר-הנשיאה של השטחית שנותרו בידיהם.
ב. המגע ההדוק עם הפלאחים גרם לחיקויים בתחומים שונים וגם בתחום בניית בתי
הקבע.
ג. המעבר לתעסוקה בשכר הביא לעליה ברמת החיים.
ד. הקמת אזורי תעשיה בגליל דחקה גם היא את רגלי הבדואים.
ה. רכישת הקרקעות על-ידי הקק"ל עבור יישובים יהודיים.
ראשית מעברם של הבדואים ליישובי קבע מתבטא בבניית פחונים, צריפים ואפילו בתי אבן, שהושפעו הן משיפור כללי במצבם הכלכלי, וההכנסה מעבודה שכירה בתעשיה ובעיקר במחנות הצבא הבריטי, שיזם עבודות בינוי רבות.

תהליכי שינוי במדינת ישראל
במלחמת העצמאות ברחו רוב בדואיי הגליל לארצות ערב, ובעיקר מהשבטים הללו:
אלסקר, סביח, קדריה, מואסה, ותורכמן. המיעוט שנותר בארץ התרכז בחמישה
אזורים:
1. גבעות אלונים-שפרעם.
2. בקעת בית נטופה.
3. בקעת סח'נין.
4. סביבות התבור.
5. אזור כפר מנדא-יודפת.
לאלה שנותרו בישראל היו קשרים כלכליים וחברתיים עם היישובים היהודיים, עוד בטרם מדינה. לדוגמה: בין החוג'יראת לבין נהלל, או רמת יוחנן. תהליך ההתיישבות הספונטאני, אשר החל בתקופת המנדט, נמשך ביתר שאת לאחר קום
המדינה. למרות שבשנות ה-05' נרתעו הבדואים מלבנות מבנים קשים, כמות הפחונים והצריפים גדלה במהירות רבה, עקב חיסול המעברות היהודיות. לעומת זאת, הבנייה המוצקה החלה בשנות ה-06' וההתיישבות הספונטאנית הלכה והואצה עקב העליה ברמת-החיים, כאשר חלק גדול מהמבנים ניבנה על אדמות מדינה, ללא תכנון וללא רישוי. השטח אליו פלשו הבדואים הלך וגדל והדבר החל להדאיג את הרשויות. מינהל מקרקעי ישראל החליט על הצורך ליישב את הבדואים בכדי למנוע השתלטותם על אדמות מדינה. ברור, שבמקביל לדאגה לגורל אדמות המדינה, עלה הצורך לספק לבדואים שירותים בסיסיים, ולצורך כך הוחלט להקים בשלב ראשון ארבעה יישובים: בוסמת-טבעון, ואדי חמאם, ביר אלמכסור ואבטין. בשנות ה-07' נוספו עוד חמישה יישובים: זרזיר, כעביה-טבאש, ואדי סלאמה וטובא.
בשנת 1970 הוקמה ועדת הבדואים העליונה, בה יוצגו משרדי ממשלה שונים ובראשם משרד היועץ לענייני ערבים (לראש הממשלה), והחליטה על הקמת עוד שמונה יישובי קבע לבדואים. כיום מתגוררים הבדואים בגליל 16-ב יישובים מוכרים, ובהם מתגוררים 651-כ מכלל בדואיי הגליל; 15% מצויים ביישובים לא מוכרים ועוד 20% חיים ביישובים
ערביים. תגובות הבדואים על תכניות יישובם, לא היו אחידות. יש להודות כי חלק מהם בירך אותן וקיבלן במלואן. אלה היו בעיקר מחוסרי הקרקע שביניהם. לדעתי, החלק הארי של האוכלוסיה הביע התנגדות לתכניות יישובו, לא משום שאיננו רוצה להתיישב וליהנות משירותים ברמה נאותה, אלא בגלל החסרונות הרבים שהתכניות הכילו מראש. חסרונות אלה, שנתבררו מאוחר יותר, היו פרי טעויות של תום לב ולא נעשו במתכוון; ואלה חסרונות יישובי הקבע בגליל:
א. מתכנני היישובים לא לקחו בחשבון את תרבותם הייחודית של הבדואים והמנטאליות שלהם.
ב. היישובים היו נטולי כל תשתית כלכלית.
ג. הבדואי/המשתכן לא יכול היה להשלים עם נוסחת ההחכרה 49-ל שנים, כאילו אין לו בעלות גם על המגרש שרכש ביישוב למגוריו.
ד. הבדואים שאפו לדגם יישוב חקלאי.
ה. מחירי המגרשים והפיתוח היו מעל ומעבר ליכולתו של ראש המשפחה הממוצע.
ו. היעדר הסברה מצד הרשויוח המיישבות.
ז. הבדואים טענו, ובצדק, שלא שותפו בקביעת עתידם היישובי.
ח. אובדן האדמות.
ט. הפעלת לחצים, ישירים ועקיפים, להסכים לדפוס היישוב שהוצע.

מקורות ההכנסה של בדואיי הגליל
הכנסתן של רוב המשפחות הבדואיות בגליל, מתבססת כיום על עבודה שכירה, בעיקר בענפי הבניין והתעשיה – להדגיש, כפועלים שחורים ובעבודות לא-מקצועיות. איפיונים אלה מחייבים השוואה למיגזר הכפרי-חקלאי של סביבתם. אצל הבדואים התלות בעבודה שכירה היא מירבית, בעוד למשפחה הכפרית עדיין עומדת האופציה החקלאית, במידת מה. באופן זה, למשפחה הבדואית הממוצעת יש 3.8 דונם קרקע, בעוד שלמשפחה פלאחית 18 דונם; וזהו הבדל משמעותי לגבי אפשרויות המחיה שמספקת עבודת האדמה, אפילו היא מצומצמת לצריכה עצמית. הנתונים הר"מ, הלקוחים ממפקד החקלאות והכפרי, מציגים את הבדלי החעסוקה בין המגזרים האמורים (בדואים מול כפריים ]באחוזים[):

אודות ״נופים ותרבויות״ - אבשלום שחר

מדריך טיולים בצפון ומורה דרך אבשלום שחר

מדריך טיולים - מורה דרך מוסמך

מורה דרך מוסמך מטעם משרד התיירות. מדריך מוסמך להדרכת טיולים מטעם החברה להגנת הטבע, ריכוז חוגי סיור של החברה להגנת הטבע...

אבשלום שחר © כל הזכויות שמורות, אין להעתיק או להשתמש בתוכן ללא אישור מפורש. אינטרמקס קידום אתרים