סיפורה של ביריה - סיור בנתיביה

בנתיבי המורשת של ביריה, הצעה לסיור בהר ביריה הכולל ביקור במצודה אשר הפכה לסמל לנחישות של של דור המתיישבים בתקופת המנדט הבריטי, הסיור עוקב אחר סיפורה של ביריה, המשך סיור ביער ביריה ותצפיות מרהיבות אל עבר רכס רמים, עמק החולה ורמת הגולן.
ניתן לשלב טיולים בגליל, המלצה מיוחדת היא על שילוב של סיור בצפת המאפשר לחבר עבר והווה. בשורות הבאות תיחשפו גם לסקירה היסטורית על ביריה וסביבותיה.

סיפורה של ביריה

בתקופת התלמוד (בין המאות 3-6 לספירה) הייתה ביריה עיירה חשובה, מקום מושבם של חכמים נודעים. במכתב שנשלח בשנת 1607 מצפת נזכרת ביריה בין הכפרים שהיהודים נטשו: "ויש שם בתי כנסת חרבות … ובתוכם ספרי תורות לאין-מספר, והגויים נוהגים בהם בכבוד גדול והמפתחות בידיהם…".

בימי הביניים פעל בביריה רבי יוסף קארו, ושם השלים בשנת 1555 את החלק "אורח חיים" מתוך "שולחן ערוך". נראה כי בסוף המאה ה-16 ננטש היישוב היהודי שהיה במקום.

בשנת 1837, אחרי חורבן צפת ב"רעש-הגדול", הועבר לביריה בית הדפוס העברי של ישראל ב"ק.

בשנת 1908 רכש הברון רוטשילד 4,000 דונם מצפון לביריה למען תושבי ראש פינה. קבוצת פועלים ניסתה להתיישב שם בשנת 1922, אך ללא הצלחה. אדמת ביריה עברה לחזקת קרן קיימת לישראל, ואז ניטעו העצים הראשונים ביער.

בשנת 1943 הוחלט להקים שלושה ישובים בנגב, שלושה מצפים: רביבים, גבולות ובית אשל. בשנת 1945 הוחלט להקים בגליל, בלב האוכלוסייה הערבית, שלוש נקודות יישוב: חוקוק, רמות נפתלי וביריה. הישובים בגליל נבנו בצורה דומה לרביבים וגבולות: חצר מוקפת חומה, ולחומה דבוקים חדרי המתיישבים.

בשִלהי מלחמת העולם השנייה, ב-8 בינואר 1945, עלו על הקרקע בביריה חניכי "בני עקיבא" (תנועת נוער דתי-לאומי), שנמנו עם הפלוגה הדתית של הפלמ"ח. בתחילה עלו שמונה, שעבדו בבנייה עם סולל בונה, ובשירות קק"ל בהכשרת קרקע ובנטיעת יערות. במצודה שנבנתה במקום הותקנו מרזבים ותעלות לאיסוף מי הגשם. המים נקוו במאגר, שסיפק את כל תצרוכת המים של המתיישבים. שני מגדלי השמירה והתצפית שבמצודה שימשו, בין השאר, ליצירת קשר בין היישוב היהודי בצפת לבין מפקדת הגליל העליון של ה"הגנה" באיילת השחר. המתיישבים עבדו שבועיים והתאמנו שבועיים, קיימו סיורים, החזיקו סליק – בדומה למקומות אחרים, ואספו מודיעין עבור הש"י (שירות הידיעות של ההגנה). חלק מהסיורים שיצאו מביריה היו לעבר משטרת הר כנען שנבנתה בשנת 1941.

בפברואר 1946 יצא סיור לילי רגיל, בחשאי. לסיור התלווה כלב הבית (כלב שהמתיישבים אימצו). באזור הייתה כנופיה ערבית שתקפה נקודות אסטרטגיות בריטיות, ולכן הבריטים היו בכוננות. הם שמעו רחש – ופתחו במכת אש. אף אדם לא נפגע, אולם הכלב נפצע מכדור, ודימם. כיוון שהכלב חזר עם הסיור, השוטרים הבריטים ממשטרת כנען הלכו בעקבות שביל הדם והגיעו לביריה. הם הבינו שהישוב אינו חקלאי, גילו שני סליקים עם נשק, מַשְׁדֵּר ומסמכים. הבריטים אסרו את 24 חברי הקבוצה, והושיבו אותם בכלא עכו. היישוב התרוקן מתושביו, והבריטים פרקו את היישוב.

כיוון שהמאבק היה על התיישבות ועלייה, המוסדות היהודים כעסו על הבריטים, והחליטו לבצע מהלך לאומי רחב היקף כדי לחזור לביריה.

הימים היו ימי חודש אדר 1946 (תש"ו), ובי"א באדר החל משנת 1934, שאז הוקם פסל האריה השואג, נערך טקס לאומי רב רושם בתל חי, אליו הגיעו אנשים מכל הארץ, והיה אישור של הבריטים לנסוע לתל חי.
עשרה ימים לאחר המאסר, בליל סופה וגשם, יצאו כ-3,000 חברי ההגנה ב-3 טורים: מאילת-השחר, מקיבוץ חולתה וקיבוץ מחניים. הם עצרו בדרך, המשאיות והאוטובוסים המשיכו באורות מלאים לכיוון תל חי, אך האנשים, עמוסי משא וציוד, עלו לגבעה זו והקימו מחנה ארעי בשם ביריה ב', בשכנות למצודה. בבוקר י"א באדר ניצבו כאן עשרות אוהלים ושלטים "באנו לשתול ולבנות". המבצע כונה "מבצע גידֵם" ע"ש יוסף טרומפלדור, מכיוון שבוצע בי"א באדר. במבצע הזה התאחדו כל הזרמים והפלגים של היישוב העברי: היו כאן נציגי כל תנועות הנוער – הפועל המזרחי והשומר הצעיר, בית"ר וההגנה, קיבוצניקים ועירוניים, דתיים וחילונים.

למחרת הופיע הצבא הבריטי, הקצין הבריטי ביקש מהמתיישבים לצאת, והחל פינוי בכוח למשאיות בריטיות. המתיישבים נגררו, אך חזרו. בלילה הבא עלו שוב מאות מאנשי האזור, ללא נשק בידיהם, והקימו את ביריה ג'. הבריטים הבינו שהמתיישבים עקשנים, ולכן הפעם הסכימו הבריטים ש-20 איש יתיישבו במקום. הצבא הבריטי עזב את ביריה כעבור חודשיים ובמקום התיישבו קבוצות של חברי "בני עקיבא".
סיפורה של ביריה הפך לסמל לאומי להתיישבות בתקופת המאבק בבריטים. בכניסה הצפונית לכפר תבור ניצב מגדל מים ועליו הכתובת "Birya Belongs to Us" – בצד המערבי, ו-"ביריה שלנו" – בצד המזרחי. מגדל המים שימש כלוח מודעות שבו הכריזו על הניצחון. המגדל והכתובת שוחזרו בשנת 2004.

נתן אלתרמן כתב את "אדמת ביריה" ב"טור השביעי" בעיתון "דבר":
"שלוש פעמים עקר הצבא הבריטי את גדרות ביריה,
והן נתקעו מחדש. אנשי המקום והמאות שנהרו
ובאו לעזרתם השתטחו על האדמה, והחיילים
עמלו לטלטלם ולעקרם בכח מאדמת הר כנען
הוא שטח את גופו בשדה מלוא קומה
ועינו כסכין הבריקה.
ואדמת הטרשים, הפראית, הקדומה
אחזה בו, תפסה והחזיקה.
לצבא ניתן צו: "טלטלהו מכאן!
על כורחו על רגליו נקימנו!"
אך אדמת הטרשים העזה, בת שטן,
לא רצתה להרפות ממנו…
על פנים ועל גב גלגלהו עד תום.
משכוהו.
גררוהו בזרוע.
אך אדמת הטרשים לא נתנה אותו יום
את גופו מעליה לקרוע.
ושלוש הוא נתלש
וזורק חזרה
והוקם והושלך מדי פעם
כי אדמת הטרשים, בת שדים אפורה,
רדפתהו בכוח ונהם.
ושלוש הוא נתלש
וזורק חזרה,
ושלוש היא נדרה לו נדר,
ושלוש פעמים הגדר נעקרה
ושלוש התייצבה הגדר.
אז אמרו הרואים: במכלול עם עדי
לבושות ארצות לתפארת.
אבל כך,
בגופו של אדם יהודי,
לא תחזיק אדמה אחרת!
בהיסוג הצבא סח הנער בלאט:
לא ירה הצבא זאת הפעם.
אך יכלו מקלעיו עוד היום, זאת ידעת,
לנתקני ממך, ארץ זעם.
אז ענתה לו בצחוק הטרשה, המלחה:
לו כדור גם פילח אותך מצח,
לא היו מנתקים מאיתי את גופך,
כי איתי אז נשארת עד נצח."

בביריה הייתה מפקדה עורפית של הפלמ"ח עד תום מלחמת העצמאות.
היישוב התקיים עד לאחר קום המדינה. כיוון שביריה איבדה את חשיבותה הביטחונית, ובגלל בעיות טכניות וכלכליות – אדמת הרנדזינה הקשה לחקלאות ויער, המקום ניטש.
מדי שנה, בי"א באדר, עולה שבט הרא"ה (כתה ח') של "בני עקיבא" לביריה, לציון האירוע.
הגרעין שהקים בשנת 1946 את ביריה א', הוא הגרעין שהקים בשנת 1947 את עין צורים ומשואות יצחק בגוש עציון, אחרי שהשתחררו מהכלא.

מעוניינים לשמוע עוד על ביריה ולהיווכח במו עיניכם? מעוניינים בהדרכה בביריה שתאפשר לכם לחקוק את הזכרונות לנצח? צרו קשר – אבשלום שחר, מדריך טיולים.