מבצר כוכב הירדן

(בערבית: כאוכב אל האווה (כוכב הרוחות), ובצרפתית: "בלוואר"- Belvoir (יפה נוף)- בשפתם של הצלבנים שחיו כאן).

רקע על התקופה הצלבנית: ימי הביניים- המאות ה-11, 12, 13 לספירה, תרבות שהגיעה לא"י מאירופה ושהתה בה כ-200 שנים, עם הפסקה של מספר שנים באמצע, ונעלמה, ויש כאלה שיאמרו שלא השאירה אפילו סימן של אדווה על פני הגליל. התרבות הזו לא השפיעה על שפתה של הארץ, לא על הארכיטקטורה של הארץ, ואין להשוותה לתרבות הרומית או הביזנטית. הדברים הם עד כדי כך תקופתיים בנופה של הארץ, שמבחינתם של הערבים והמוסלמים (שהיו אויבי הצלבנים שבסופו של דבר גירשו אותם מכאן) הרעיון של הצלבנים כמי שבא, ניסה, נכשל ונעלם- הוא שם דבר שמלווה את הטרמינולוגיה הערבית-מוסלמית מאז, וכאשר מתייחסים לעתים בתעמולה הערבית למדינת ישראל, אומרים: אתם עוד אפיזודה צלבנית שבאה מאירופה, תחזיקו פה מעמד מספר שנים ובסופו של דבר תיעלמו מכאן ולא תשאירו סימן כאדווה על פני הגלים.

הצלבנים יצאו מאירופה בשנת 1095 בעקבות כמה גורמים שדחפו אותם החוצה מאירופה. ימי הביניים באירופה הם תקופה פיאודלית, בה מעמדו של אדם נקבע לפי הרכוש הקרקעי (הפאודום) שאותו הוא החזיק. מי שיש בידו קרקע משתייך למעמד גבוה של אצולה, הוא רשאי לרכב על סוס ולהחזיק בידו חרב. מי שאין בידו קרקע הוא צמית (וסל) של בעל האדמה. האיש שאין לו אדמה מחויב בעבודה עבור זה שיש לו אדמה, וזה שיש לו אדמה מחויב בהגנה על הצמיתים שעובדים אצלו, בפאודום שלו. נוצר מצב שבו חלק גדול מהאצילים הללו בדורות השלישיים והרביעיים לא היו יותר בעלי קרקע. הם היו בעלי תואר ומעמד אצולה, אבל לא בעלי קרקעות. אותם אנשים הסתובבו באירופה וחיפשו לעצמם תעסוקה. בין היתר, בגלל שהם היו מיומנים ברכיבה על סוס ובשימוש בחרב, הם הפכו להיות חרב להשכיר- השתתפו במלחמות שאפיינו את אירופה במאות ה-11-12, בין האצילים השונים. הם נסמכו מעט על אחיהם בעלי הקרקעות, אבל באופן כללי שימשו כחרב להשכיר.

בנוסף לזו, בתקופת המאה ה-11 נכנס אל תוקפו האלף השני: הסתיים אלף אחד מאז ימיו של ישוע, והתחיל אלף נשי, והתעוררה ציפייה. הרעיון היה שאם בשנת 1000 המשיח לא הגיע, כנראה שהנסיבות לא היו מספקות ובשלות לביאתו. לכן יש לעשות משהו על מנת לגרום לו לבוא, וה"משהו" הזה הוא נוכחות נוצרית בארץ הקודש. על כך יש להוסיף גורמים כלכליים ואחרים, ובסופו של דבר, בשנת 1095, כאשר האפיפיור אורבן השני קרא לצאת למזרח ולעבור לביזנטיון, שהיתה נתונה בלחץ אדיר מצד המוסלמים, לשחרר את הקבר הגדול ואת המקומות הקדושים, היתה היענות של אבירים, של אצילים ושל עניים.

שני מסעות צלב יצאו לעבר א"י ברגל. מסע אחד הוא של איכרים ואנשים פשוטים שמעולם לא עזבו את שטח הנחלה שבה חיו- "מסע האיכרים". המסע השני הונהג ע"י אבירים מהמשפחות החשובות ביותר באירופה- זהו "מסע האבירים". מסע האיכרים התפורר עוד באירופה ולא חרג מגבולות אירופה, והם גם עשו בדרך פרעות ביהודי אירופה. מסע האבירים, שמנה כמה עשרות אלפי אנשים, הגיע לאסיה הקטנה (1095-1099) לשערי ביזנטיון, המשיך בדרכו באסיה הקטנה, חלק מהאבירים כבשו מקומות בדרך, התיישבו בהם והקימו לעצמם נסיכויות (למשל נסיכות אדסה ונסיכות אנטיוכיה). אלו שלא כבשו לעצמם נחלות בדרך והתיישבו בהם, המשיכו את דרכם ובשנת 1099 התייצבו בשערי ארץ הקודש. הם ראו את ירושלים באופק, אצה להם הדרך והם החליטו לרוץ לשם. הם פסחו על כל ערי החוף שבדרך (חוץ מיפו, ששימשה כנמל של ירושלים), המשיכו ישירות לירושלים ובקיץ 1099 נעמדו מול חומות ירושלים, ואחרי מצור קצר הצליחו לכבוש את העיר, להיכנס אליה, לערוך טבח אכזרי במוסלמים וביהודים שבה ולהפוך אותה לעירם, לבירתם. מי שעשה את הפריצה ראשון היה גוטפריד מבויון, שסירב לתואר "מלך" ("במקום הו עטה המשיח זר קוצים, לא אעטה זר מלכות") והעדיף את התואר "מגן הקבר הקדוש". הוא נשא בתפקיד שנה ואז מת, ואחריו החלה שושלת של מלכים: בלדווין הראשון, בלדווין השני, השלישי, הרביעי (שהיה מצורע), והם התחילו להשלים את מה שלא עשו בדרך: השתלטו על חלקי הארץ השונים. האבירים שיצאו לכבוש את ערי הארץ בשם המלך החלו לייסד לעצמם נסיכויות. כבר בראשית המאה ה-12 ייסד טנקרד נסיכות בגליל, לפי השיטה הפיאודלית שהובאה מאירופה. חשוב לזכור שאותם צלבנים היוו מיעוט בתוך מרחב ערבי מוסלמי עוין, ולכן כל התנהלותם בארץ היתה של קבוצה קטנה שחיה בתוך מרחב עוין מבחינת הדת ומבחינת הגורמים האתניים ואחרים. לכן כבר בראשית דרכם, בכל מקום שבו הצלבנים ישבו, הם היו חייבים לשבת מבוצרים. כל מה שבנו לעצמם היה מבוצר- אם זה חווה חקלאית, אם בית חולים, מנזר או כנסייה. אין מבנה אזרחי שאינו מוקף בחומה.

דבר נוסף שקרה לצלבנים עוד מראשית הדרך, מתחילת המאה ה-12, היה שהתחילו להיבנות בתוך הממלכה הזו גורמים שהם מעין צבא קבע: גופים כמו מסדרים נזיריים, שמהר מאד לקחו על עצמם גם תפקידים של לחימה. אם הנזיר מחויב לפי הרגולה הבנדיקטינית ב-3 שבועות (עוני, פרישות מינית וציות), הרי שאנשים אלו היו מחויבים באותן שבועות, אבל גם נטלו על עצמם את משימת ההגנה על הממלכה הצלבנית והקבר הקדוש בנשק ובסוסים. נזיר באשר הוא מחויב בין היתר לא לשפוך דם, אבל במצב המיוחד שנוצר בא"י, זה היה מקובל עליהם- להיות נזירים תחת מסגרת צבאית (סופר עליהם שהם ערפו את ראשי אויביהם ברחמנות…). המסדר ההוספיטלרי היה מחויבים בטיפול בעולי הרגל שבאו לארץ מאירופה (הוספיטל=בית חולים). הטמפלרים היו מחויבים בהגנה על עולי הרגל ושימשו משמר נע שילווה אותם בדרכם לאתרים הקדושים בארץ, על מנת ששודדים ואחרים לא יפגעו בהם בדרך. קבוצה אחרת של גרמנים (הטבטונים) הקימו מסדר משלהם, שמטרתו טיפול בעולי הרגל הגרמנים והגנה עליהם. מסדר אחר, המסדר הלזריסטי, נטל על עצמו את הטיפול במצורעים. המסדרים הלוחמים הלכו וצברו עוצמה, הם לא היו כפופים למלך ירושלים אלא ישירות לאפיפיור, ולאט לאט הפכו להיות גורם מתחרה ואפילו בר-פלוגתא לבית המלוכה הצלבני שישב בירושלים. הם צברו כל כך הרבה כוח ועוצמה עד כדי כך שהם הפכו להיות הגורם העיקרי בהקמת מבצרים ובהגנה על גבולותיה ועל ספר הממלכה הצלבנית. הם גם הגורם העיקרי שדחף והביא את הצבא הצלבני לקרב בקרני חטין ב-4 ביולי 1187, שם הפסידו, וצבא הצלבנים הושמד לחלוטין. הממלכה הצלבנית נעלמה מעל המפה בתאריך זה, אבל כמה מצודות צלבניות עוד החזיקו מעמד אחרי קרב קרני חטין כשנה וחצי, וכוכב הירדן הוא אחד מהם- נפל בידי המוסלמים רק ב-1189. העיר היחידה שנשארה לצלבנים כמאחז במזרח היתה צור, בגלל תכונותיה המיוחדות (היותה חצי אי).

בשנת 1192 יצא לדרך מסע הצלב השלישי שהגיע לארץ אבל לא כבש את כולה אלא חלקים ממנה- בעיקר את מישור החוף (לאזור כוכב הירדן, למשל, הוא לא הגיע). בירתה של הממלכה הצלבנית השניה היתה עכו. מ-1192 ועד אוגוסט 1291 הממלכה הצלבנית בא"י נראית כמו נקניק צר לאורך חוף הים הארצישראלי. החל משנת 1260 הממלכה הצלבנית הלכה וננגסה ע"י המוסלמים, ונכבשה סופית ב-1291, כאשר המבצר הצלבני האחרון בו החזיקו הצלבנים היה עתלית.

לגבי כוכב הירדן: בתקופת המשנה והתלמוד (מאות 2-5 לס') כפי הנראה היה כאן (מדרגה אחת מתחת למדרגה עליה יושב המבצר) כפר יהודי בשם "כוכבא", שהיה בו בית כנסת (חלקים ממנו התגלו) ומעיין קטן שהזין אותו, והוא ישב ברמות יששכר. הכפר נעלם לאחר הכיבוש הערבי וחדל מלהתקיים. הפעם הבאה שחודש היישוב במקום הזה, שאינו קל להתיישבות, היה בתקופה הצלבני. לאחר שהוקמה נסיכות הגליל, נסיכי הגליל נתנו את המקום הזה למשפחת אצולה בשם "וילוס". המשפחה הקימה כאן פיאודום, חווה חקלאית גדולה, וישבה כאן.

החל משנות ה-50 של המאה ה-12 החל הלחץ המוסלמי על הממלכה הצלבנית להיות יותר ויותר ברוטלי. צלאח א-דין שעלה לשלטון החל ללחוץ על הממלכה הצלבנית, לחץ שבא לידי ביטוי בהתקפות, במארבים ובפשיטות. כך בשנות ה-60 של המאה ה-12 כנראה שמשפחת וילוס לא יכלה יותר להחזיק את המקום (הגיעו מים עד נפש), שקרוב למעברות הירדן ולאזורים שמהם הגיעו ההתקפות האיוביות. בשנת 1168 מכרה משפחת וילוס את הנחלה שלה למסדר ההוספיטלרי. ההוספיטלרים בנו כאן מצודה שהיא מצודה צלבנית לדוגמא. המצודה היתה אחת ממבצרי המפתח במערכת מבצרי הגבול הצלבניים: היא נועדה להגן על שניים מן המעברים החשובים ביותר מכיוון דמשק והרי הגלעד לעבר שטח הממלכה הצלבנית. המעברים הם: א. גשר נהריים (שכונה ע"י הצלבנים "פון דה ז'ידר). גשר זה נמצא על הדרך הראשית דמשק-ארביד-בית שאן. ב. גשר שייח' חוסיין, שנמצא על הדרך עגלון-פחל-בית שאן. בנוסף, המצודה שמרה על דרך טבריה-בית שאן שעברה לרגליו ועל הדרך שעלתה מעמק הירדן דרך נחל תבור אל פנים הארץ.

המבצר היה קשור בקשר-איתות עם הר תבור בצפון-מערב, עם מבצר צפת בצפון ועם בית שאן בדרום.

המקום נמצא בגובה 308 מ' מעל פני הים, אבל מאחר והבקעה שממזרח (בקעת הירדן) נמוכה מפני הים, הפרש הגבהים מטעה ונוצר רושם כאילו המקום גבוה מאד, "בגג העולם".

בתצפית מזרחה נראה רכס הרי הגלעד (רמת אירביד), אפשר לראות יפה את הע'ור הירדני. הבקעה הירדנית הרבה יותר רחבה ומעובדת (מטעים רבים). מתחת לע'ור אפשר לראות את הזור- אזור גאון הירדן, ואת ערוץ הירדן שמהווה את הגבול בין ישראל ובין ממלכת ירדן.

מעבר לגלעד אשר צונח למטה, צפונה, מתרומם הגולן, ובין שניהם פורץ הירמוך עד מקום חיבורו עם הירדן, בנהריים.

ממול, בשטח ירדן, אפשר לראות כביש סרגל שיש לו המשך בהר- זהו ציר הנפט שסללו הבריטים מאזור מאגרי הנפט בעיראק דרך הירדן, עולה בערוץ נחל תבור והגיע עד בתי הזיקוק בחיפה. בשנות ה-30 הקו הזה היווה יעד להתקפות רבות של כנופיות ערביות שפעלו באזור, ואת מוקד הפעילות של אורד וינגייט ופלוגות הלילה המיוחדות שהקים, שעיקר פעולתן היה מארבי לילה סביב ציר הנפט על מנת למנוע פגיעה בצינור הנפט.

מתחת לנו הישוב נווה אור, שמשמר את סיפור פנחס רוטנברג ונהריים. ימינה יותר מושב ירדנה, ובהמשך ימינה- בית יוסף. כביש הבקעה עובר למרגלותינו, צמוד לרכס.

בשנת 1168 ההוספיטלרים הגיעו הנה ומצאו כאן חווה חקלאית, והם היו צריכים למקם את המבצר שלהם בתוך נתוני השטח הטבעיים: מדרון תלול למדי היורד למטה אל עבר הבקעה, ורמה מתונה שהולכת מתונות מערבה, צפונה ודרומה.

על מנת להבין את נושא המבצר שהיה כאן, עלינו לשכוח את כל מה שנאמר בבית שאן, שהיא עיר רומית מתוכננת, שנועדה לחיים הטובים. בתקופה הצלבנית מדובר בעיקר על ארכיטקטורה של מוצבים, של קו ביטחון שוטף. המבנה שכאן הוא צבאי בעיקרו ולכן סגפני וספרטני, ובנוי בצורה שלא תהייה אליו גישה (בניגוד לבית שאן, שם השערים מזמינים להיכנס פנימה אל העיר). ההוספיטלרים הקימו כאן על פי הספר מבצר לדוגמא מדגם קסטרום (מבצר רבוע) עם ארבעה מגדלי פינות, והקסטרום הזה הוא קונצנטרי (בנוי בצורת רבוע הגנה בתוך רבוע הגנה, על מנת לספק הגנה מירבית). כדי להגן על המבצר הזה מסביבתו המיידית נחפר חפיר מסביב למבצר, ומעל החפיר היה גשר שחיבר בין הרמה ובין שער המבצר. הגשר שימש בימות שלום, ובמקרה של סכנת אויב אפשר היה לנתק אותו ולהתבצר בתוך המבצר. חשוב לזכור שהחפיר היה יבש, כמו כל החפירים בא"י, שנועדו להוות מכשול קרקעי. פשפשי-סתר מובילים מחלק מהמגדלים לתחתית החפיר. פשפשים אלה ניבנו כדי לבצע גיחות פתע על האויב בשעת מצור.

נקודת התורפה של המבצר הפך להיות המדרון שממזרח, שאפשר היה לטפס בו עם צבא. לכן ההוספיטלרים הבליטו מתוך המבצר מגדל נוסף שבלט מזרחה (כיום לא נשאר ממנו כלום)- דונז'ון (בעברית: מגדל העוז). לדונז'ון היה יכולת הגנה נפרדת. שני שערים הובילו למבצר: מזרחי ומערבי. המצודה החזיקה מעמד עד קרב קרני חטין, שהיווה את שיאן של כ-20 שנות לחימה. לאחר שכל המבצרים האחרים נפלו לידיו של צלאח א-דין (כי הצבא הצלבני כולו הושמד ולא היה מי שישמור עליהם), נותרו בידי הצלבנים מספר מעוזים אחרונים, כמו צפת ובלוואר. צלאח א-דין בעצמו עלה בראש הצבא האיובי להטיל מצור של המצודה. המצור נמשך כשנה, וצלאח א-דין הבין שהדרך הטובה ביותר לתקוף את המבצר היא ממזרח (למרות שהמבצר הוקף מצור מכל הכיוונים). לאחר שלא נראה שתהיה הכרעה בלחימה, צלאח א-דין שלח אנשים לחפור ולהוציא אבנים מתחתית המגדל הבולט, הם שמו במקומם כלונסאות עץ, הציתו אותם, וכעבור מספר דקות כל המגדל והחלק המזרחי של המבצר קרס אל הוואדי שמתחת. הצלבנים הבינו שאם מגדל העוז התמוטט אין להם סיכוי לנצח, הם נכנעו ובהסכמתו של צלאח א-דין נסוגו אל צור. צלאח א-דין לא הרס לגמרי את המבצר, אבל הצלבנים מעולם לא חזרו אליו יותר. לימים התיישבו במקום פלאחים ערביים שבנו את בתיהם בתוך חדרי המצודה.

בשנת 1219 נהרס המבצר ע"י שליט דמשק, אלמאלכ אל מועטם עיסא, במסגרת פעולות ההרס שביצע במבצרי הגליל, לשם מניעת נפילתם בידי הצלבנים (במסגרת מדיניות "האדמה החרוכה"). הוא סתם את הקומות התחתונות בעזרת הקומות העליונות. מבחינת הארכיאולוגים (החופר כאן היה מאיר בן דב) זה היה מעולה, כי כל מה שנותר להם לעשות זה להוציא את אבני הקומה העליונה מתוך הקומה התחתונה, ולחשוף את הקומה התחתונה בשלמותה.

כאמור, המבצר הוא מדגם קסטרום (הטיפוס המרובע), והוא השלם ביותר מטיפוס זה שנשתמר בא"י. אורכו (ממערב למזרח) כ-130 מ' ורוחבו (מצפון לדרום) כ-100 מ'. היקפו 480 מ' ושטחו כ-13 דונם. המבצר בנוי ברובו אבני בזלת, וגם אבני גיר. החומה בנוייה בשיפוע קל (כמו חלקלקה). החומה והמגדלים נועדו למנוע מצב שבו יש שטח מת והמגנים לא יכולים לראות אדם שמתקרב למבצר. בשער היו שתי דלתות כפולות עשויות אבן ומצופות פח (ע"מ שאי אפשר יהיה לשרוף אותן). אפשר לראות את הפותות של הצירים (פותה- המקום שאליו נכנס הציר של הדלת), וכאשר סגרו את שני השערים האלה, הכניסו בריח עבה עשוי עץ, והדלת היתה סגורה היטב.

אחרי שעוברים את החפיר ועוברים את הגשר, פורצים את השער ונכנסים לשדרה קטנה, רואים משמאל קיר- חומה. זוהי רחבה שמאפשרת למגנים לזרוק על הנכנס שמן רותח ולירות עליו חצים. אפשר לראות את החלק התחתון ממגדל העוז שהיה כאן ואת שרידי האבנים שנפלו במפולת.

בור המים: לנושא בעיית המים של המבצר: כנזכר, יש כאן מעיין אבל הוא קטן וספיקתו מועטה. לכן יש לחזור לפתרון הדחק של בורות המים. ואכן, הצלבנים חפרו בורות מים במבצר, ומרזבים אספו את מי הנגר והזרימו אותם בתעלות אל הבורות, שהיו מטויחים.

הכניסה אל בור המים נפרצה ע"י החופרים לרווחת המבקרים.

חרכי ירי למטרת ירי בקשת אופקית.

טיול בגליל "המשובץ" במצודות צלבניות, בין היתר בטייבה זועביה, על התבור היה מתחם צלבני, ובסה"כ היה בגליל מערך שלם של מצודות. תפיסתם של הצלבנים את המצודה היתה תפיסה אסטרטגית מרחבית, שלא ראתה במצודה הבודדת מוצב בודד, אלא כמוצב כולל שנועד להגן ביומיום על האנשים היושבים בה, או במערכה כוללת להגן על היושבים בה מפני התקפה גדולה, כדוגמת ההתקפה שהיתה על כוכב הירדן. מצודות מעין אלה נועדו להרוויח זמן ולתת ליושבים בתוכה זמן לרכז את הצבא מכל המבצרים ע"מ לצאת למערכה מסודרת. זה מה שקרה בקרב קרני חטין: הצלבנים שמעו שצלאח א-דין תקף את טבריה ולקח בשבי את הנסיכה של טבריה, הם התקבצו מכל רחבי הארץ, איש איש ממבצרו, הגיעו לציפורי (שם היתה להם מצודה ושם היה גם מעיין שממנו יכלו למלא את הנאדות שלהם מים), ומשם יצאו אל הקרב, שהסתיים בתבוסתם המוחלטת.

המלחמות היו בד"כ קצרות ועונתיות, כי גם הצבא המוסלמי היה צריך לגייס אנשים שרובם עסקו בחקלאות. הקרב התקיים בעונה מתה מבחינה חקלאית, אבל בסופו של דבר האנשים רצו לשוב איש לביתו ולבצע את המלאכות החקלאיות של העונה.

כל המערך בכוכב הירדן נועד למנוע כניסת-פתע אל תוך המצודה.

הקרבות בין הצלבנים והמוסלמים נמשכו כמעט 20 שנים לפני קרב קרני חטין, אבל אלו היו בעיקר פשיטות הטרדה של המוסלמים על המצודות הצלבניות, ופחות קרבות-ממש. כוח מוסלמי יצא מדמשק או מחאלב, נע לכיוון דרום-מערב ותקף ולא איפשר חיים תקינים ("מלחמת התשה" במושגים של היום).

לעומת זאת, בקרב קרני חטין היה מצב של מערכה כוללת בין צבא מוסלמי גדול מאד ובין הצבא צלבני. הדבר המשמעותי בקרב קרני חטין היה שהוא חיסל את הצבא הצלבני, אשר הגיע לא מוכן, המלך (גי דה ליזיניאן) לא היה מוערך ואהוד ע"י הצלבנים, ולא היה מסוגל לשלוט על האנשים שלו. למעשה הצבא הצלבני הגיע לקרב כשהוא מפורר, ובסופו של הקרב המלך ואנשיו נפלו בשבי המוסלמים (צלאח א-דין בכבודו ובעצמו הגיש לשבויים מים קרים, חוץ מאשר לרנו משאטיון, שאת ראשו ערף, לאחר חשבון ארוך שהיה בין השניים), בעוד ששאר הצבא נפל בקרב, וצלאח א-דין הצית את השדות. גורלם של הנכנעים היה זכות מעבר חופשי לעיר צור, וצלאח א-דין עמד בדיבורו. לעומתו, בייברס הממלוכי שעלה לשלטון ב-1260, לא היה ג'נטלמן כזה ולא עמד בדיבורו: הוא איפשר לצלבנים שהתבצרו במצודה בצפת להיכנע והבטיח להם שיוכלו לצאת מהמבצר בשלום, אך הרג אותם ולימים טען שכפיל שלו היה זה שהבטיח את ההבטחה ולא הוא.

רוצים לקבל עוד מידע על מקומות ונופים בארץ ישראל? רוצים מדריך טיולים עם ניסיון רב ומידע שיעשיר לכם את הדרך?

צרו קשר למסלולי טיול עוצרי נשימה, מידע עצום וחוויה בלתי נשכחת.