טיולים והרצאות - 054-3161251
תפריט נגישות
תפריט נגישות
צבעים
תצוגה רגילה
גווני אפור
ניגודיות גבוהה
גודל טקסט
טקסט רגיל
טקסט בינוני
טקסט גדול

זכרון יעקב בית אהרונסון

פורסם בתאריך 21 במרץ 2016
אלי כהן

הביקור במקום כולל ביקור בבית משפחת אהרונסון ובביתו של אהרון (שני הבתים סמוכים אחד לשני), סרט קצר שמספר את סיפורה של מחתרת ניל"י ואת סיפורה של משפחת אהרונסון וביקור במוזיאון קטן שמציג מוצגים שונים הקשורים לתקופה המדוברת ולמחתרת ניל"י.

הסרט מוקרן בשפות עברית, אנגלית, צרפתית, רוסית וספרדית. אורך הסרט- 15 דקות. הביקור במקום בתשלום, ובתיאום מראש. ההדרכה במקום היא הדרכה מקומית.

בית משפחת אהרונסון נבנה בשנת 1884 והשתמר עד היום. הוא שימש את הבת רבקה, שחיה בו עד יום מותה ב-1981, בהיותה בת 90. השינויים היחידים שיש בבתים (בית המשפחה ובית אהרון) הם המים הזורמים בברזים (דבר שלא היה באותה תקופה בבתים, אלא רק בחצרות) והחשמל, שלא היה אז בארץ בכלל. רבקה היתה זו ששמרה על כל מה שהיה בבית- דבר לא נזרק מהבית מאז תחילת המאה שעברה. היא לא נישאה ונשארה נאמנה לאבשלום פיינברג אהובה, שכתב עבורה את השיר "אלף נשיקות" (המוכר בביצועו של יהורם גאון).

בביתו של אהרון אפשר לראות, בחדר הספרייה, חלק קטן מספריו. רוב ספריו הושמדו ע"י התורכים או נלקחו לדמשק, שם השתמשו בהם כנייר אריזה בחנויות. לאהרון היו למעלה מ-26 אלף ספרים, ורוב הספרייה היתה ממוקמת בתחנה לניסיונות חקלאיים שהקים בעתלית, שנהרסה כליל ע"י התורכים. כיום התחנה משמשת מחנה קבע לתנועות נוער בשיתוף עם משרד החינוך.

חדר האורחים בביתו של אהרון מרוהט בסגנון מיוחד מאד, שנרכש בדמשק ב-1911. ביתו של אהרון קיבל משמעות היסטורית כי שם שרה ירתה בעצמה.

אחרי שהתורכים חשפו את מחתרת ניל"י הם הגיעו לחצר כאן, אסרו את שרה, את אביה ואת אחיה צבי והביאו אותם לבית המעצר במושבה, שם הם עונו במשך שלושה ימים. מקץ שלושת ימי הייסורים הודיעו לשרה שמעבירים אותה לנצרת, ומשם לדמשק לתלייה. שרה ביקשה מהמפקד רשות ללכת הביתה ולהחליף את בגדיה, כי זה לא יאה לאישה ללכת בבגדים מגואלים בדם. המפקד לא חשד בדבר, וצירף אליה שני חיילים חמושים שליוו אותה הביתה. עד שהחיילים הגיעו, שרה נכנסה לתא השירותים בבית המעצר ושם היא כתבה את המכתב האחרון שלה, שהוא כעין צוואה. המכתב מתחיל כך: "בבקשה אחרי לכתנו, להמשיך לנהל את הקבוצה, לשלם כסף לפועלים שעובדים בתחנה בעתלית. שיוסף לישנסקי לא יימסר לעולם לידי התורכים. מוטב שימית את עצמו". במכתבה ציינה שרה שני שמות, של שתי נשים בזיכרון יעקב, שהלשינו על המחתרת, וכותבת: "פרל ועדלה מנוולות. הן פשוט מסרו עלינו. אמרו את כל האמת. אבל אין דבר. אני פעלתי למען עמי ולהצלת עמי, ואם עמי נבזה- יהי. אני אשתדל שיהיה איתי נשק. אני מעדיפה למות מאשר עוד להתענות על ידיהם המגואלים של התורכים. הם אומרים שישלחוני לדמשק, ושם בוודאי יתלו אותי. [כפי הנראה בשלב זה דפקו על דלת התא, ושרה נאלצה לסיים את מכתבה] באו ואינני יכולה יותר".

שרה זרקה את המכתב דרך החלון. בן אחיה צבי, שהיה אז ילד, לקח את המכתב ומסר אותו לדוד שטרנברג, ידיד המשפחה, שהטמין את המכתב במנורת נפט (הוא ידע שהתורכים עורכים חיפושים בכל בתי המושבה ויכולים למצוא את המכתב בקלות אם הוא יחביא אותו במקום קונבנציונלי) ושם את המנורה במרתף. רק אחרי שנתיים, כשרבקה ואלכסנדר חזרו לארץ, הוא מסר לידיהם את המכתב, שבינתיים נפגם בחלקו ע"י חרקים.

התורכים הביאו את שרה לבית המשפחה, היא נכנסה לביתו של אהרון וסגרה את הדלת. החיילים התורכים, שכיבדו את הפרטיות שלה, נשארו בחוץ. שרה נכנסה לחדר האמבטיה, פתחה את המים כדי לא לעורר חשד, ניגשה לחדר האורחים, ובמשקוף של הדלת היה סליק קטן, שם היו טמון אקדח. היא הוציאה את האקדח, חזרה לחדר האמבטיה וירתה לתוך פיה. לשמע היריות התורכים פרצו את הדלת ומצאו את שרה מתבוססת בדמה. הם העבירו אותה למיטה בחדר השינה של אהרון וקראו לרופא (הלל יפה) שיציל אותה. הם רצו לדעת בעיקר שני דברים: מי עומד בראש המחתרת ומי עוזר להם?

שרה גססה ארבעה ימים, היא לא רצתה לחיות ולקבל טיפול רפואי, ולבסוף מתה, בת 27, ונקברה לצד אמה בבית הקברות של המושבה. בחדר האמבטיה בביתו של אהרון מוצגים הבגדים שהביאה שרה כדי ללבוש לאחר הרחצה (כביכול). ברצפת חדר האמבטיה יש בור- זהו פתח מילוט. כשאנשי ניל"י רצו להימלט אל צידה השני של המושבה בהיחבא, הם עברו משם. שרה לא יכלה לנצל את האפשרות הזו, כי התורכים ידעו על קיומו של מעבר כזה והקיפו את כל המושבה.

לאחר ששרה נפטרה העבירו התורכים את אביה ואת אחיה צבי לבית הכלא בנצרת, שם שהו כמה שבועות. אחר כך הצליחו לשחד את הקצינים התורכים, והם שוחררו. אולם צבי יצא משם חולה ותשוש, לא החזיק מעמד ונפטר לאחר זמן קצר. האבא, אפרים פישל, חי עד 1938 ונפטר בגיל 92. אם המשפחה, מלכה, נפטרה בשנת 1912, ממחלה קשה. בת 59 היתה במותה.

ב-1919 רבקה ואלכסנדר חזרו לארץ. אהרון אהרונסון כבר לא היה בחיים- הוא נהרג בתאונת מטוס כשיצא בשליחות מלונדון לפריז, שם היה צריך להשתתף בוועידת שלום. מטוסו אבד מעל תעלת למנש, וגופתו לא נמצאה עד היום. אלכסנדר אהרונסון חי עד 1948 ומת מדלקת ריאות בגיל 60.

חוץ מאשר לצבי ולשמואל, לשאר בני המשפחה לא היו צאצאים. לצבי היו 5 ילדים ולשמואל שניים. רבקה היתה היחידה מכל משפחת אהרונסון שזכתה לראות בקום המדינה. היא לקחה על עצמה כמפעל חיים להנציח את זכר המשפחה ואת מחתרת ניל"י. ב-1956 היא הקימה את המבנה שבו מוקרן הסרט ובו חדר התצוגה.

התערוכה מחולקת לכמה חלקים: החלק הראשון מתמקד בתקופה שבה שלטו התורכים בארץ, מצב הישוב היהודי בארץ באותה תקופה. יש תמונה של הגדעונים (אגודה של צעירים מזיכרון יעקב שייסד אלכסנדר אהרונסון על מנת לשמור על הרכוש היהודי מפני התנכלויות של ערביי הסביבה), תמונה של שואת הארמנים (שהיתה המניע העיקרי להקמת מחתרת ניל"י), המטרות והיעדים של המחתרת. בחלק השני של התערוכה רואים את ערוצי הקשר שאנשי ניל"י השתמשו בהם: התחנה לניסיונות בעתלית, יוני דואר והספינה הבריטית מנגהיים. יש תמונה ומפה של כיבוש עזה-באר שבע לפי תוכניתו של אהרון אהרונסון, ומכתב תודה של ראש המודיעין הבריטי לאנשי ניל"י (הבריטים קראו לארגון ניל"י "ארגון A") שעשה המון למענם ולהצלחת המלחמה. בסוף המוזיאון יש תמונה של הגנרל אלנבי לאחר הכיבוש בירושלים. הגנרל רצה להיכנס לעיר העתיקה דרך שער יפו. מפאת קדושת המקום הוא ירד מסוסו ונכנס אל העיר העתיקה ברגל.

במוזיאון

המוזיאון בנוי על פי מספר חדרים (או מספר מפתחות) החדר הראשון מוקדש לשלטון העות'מאני, מהלכיו ואנשיו, ולמושבות הראשונות שנבנו בארץ בין 1882 ומלחמת העולם הראשונה (30-32 ישובים, רובם מושבות). כדאי להשוות בין אופי הישוב של העלייה הראשונה והיישוב של העלייה השנייה והשלישית, הן ע"י תמונות המוצגות במקום והן ע"י מה שרואים בשטח, כמו הרחוב הראשי של המושבה זיכרון יעקב, הריהוט והפורצלנים בבית משפחת אהרונסון, ואין להתפלא על כך שבין שני הציבורים הללו שררה שנאה של ממש. אנשי העלייה השנייה והשלישית ראו באנשי העלייה הראשונה בורגנים, נצלנים ו"בועזים", ואילו אנשי העלייה הראשונה הביטו בהם חזרה כמין ארחי-פרחי- חסרי תרבות, דת וערכים ישנים, שבאו לארץ ורוצים ביומרתם הגדולה לשנות את סדרי בראשית.

למחתרת ניל"י היו קשרים טובים ושיתוף פעולה עם מספר נוצרים מארונים, שהיו שותפי סוד לפעילות המחתרת. באחת התמונות שבמוזיאון רואים חלק מהם.

– חלון שמוקדש לאהרון אהרונסון ולניסיונותיו החקלאיים, חלון שמוקדש למלחמה בארבה.

– ליד תמונתו של אבשלום פיינברג: יש לזכור שאנשי ניל"י לא היו אנשי ריגול מקצועיים, למעט אולי אהרון אהרונסון, שעבר איזושהי הכשרה ע"י האנגלים והיו לו קשרים איתם. אבל כל השאר היו אנשים פשוטים בלי שום רקע מודיעיני, וגם היכולות שלהם להסתתר ולעשות עבודות ריגול ובילוש היו דלות. לעומתם החזיקו התורכים ב-400 שנות שלטון, הם היו בעלי יכולות מודיעיניות, ריגול וחדירה לתוך האוכלוסייה.

כפי הנראה הגילוי של מחתרת ניל"י היה הרבה יותר מורכב מאשר מציאת היונה המוצפנת בחצר המושל הבוסני בקיסריה או שהתגלה מטבע זהב אנגלי חדש בשוק ברמלה. כפי הנראה היו גם הלשנות, ושרה רמזה על זה במכתבה. אנשי ניל"י לא אומנו ולא ידעו לעמוד בחקירה, נעמן בלקינד נשבר לאחר כמה ימי חקירה ועינויים, והחשש הגדול של שרה היה שמא היא תישבר ותספר את מה שהיא יודעת, כי לאחר העינויים הקצרים שעברה, היא כבר ידעה שהיא לא תעמוד במסכת עינויים ארוכה וממושכת. זו היתה הסיבה העיקרית להתאבדותה- היא פחדה להישבר ולגלות את מה שהיא יודעת תחת עול מעניה.

יוסף לישנסקי נתפס משום שלא היה מי שיסתיר אותו, וסביב דמותו היו הרבה ויכוחים במהלך השנים. הוא ברח מזיכרון יעקב באוקטובר 1917 אל הגליל, שם היתה לו משפחה (ביבנאל ובמטולה), וניסה להסתתר שם. מי שרדף אותו, מצא אותו וירה בו היו אנשי "השומר" שישבו בכפר גלעדי, והסיבה הרשמית לכך היתה שהם ראו בו סכנה גדולה לגורלו של היישוב, כמו מחתרת ניל"י בכלל. ברובד העמוק יותר, השנאה בין אנשי "השומר" ובין אנשי ניל"י היתה שנאה תהומית. בסופו של דבר, לאחר שלושה שבועות של שיטוטים בגליל, לישנסקי נתפס ע"י התורכים, נלקח לדמשק ושם נתלה.

– תמונה של אדריכלי מלחמת העולם הראשונה במזרח התיכון מטעם הבריטים: הגנרלים השונים שחלקם היו אנשי מודיעין, כמו הקולונל מארק סייקס, ראש המודיעין הצבאי הבריטי שעסק בנושא השלטון העות'מאני וקצינים בכירים אחרים, ביניהם מפקד השדה של המודיעין הבריטי אל מול הגזרה העות'מאנית, שנחשב לפרו-ציוני, קולונל ריצ'רד מיינרצהאגן. יש סברה שאומרת שאהרון אהרונסון קיבל תוך כדי המלחמה הבטחות קונקרטיות מאנשי המודיעין הבריטי שעבדו מולו, שחלקם הפכו להיות בעלי עמדות מפתח בשלטון הבריטי לאחר המלחמה. יש גם תיאוריה לפיה הממשל הבריטי לא רצה לקיים את ההבטחות שניתנו לאהרון, ואולי זו היתה סיבה לחסל אותו. – תמונה של ועד הצירים שהגיע לירושלים, וביניהם אהרון אהרונסון וחיים ויצמן, שהיו חברי הוועד. ועד הצירים היתה המשלחת מטעם התנועה הציונית שהגיעה לנהל את ענייניה ארץ מיד בתום מלחמת העולם הראשונה. הבריטים מיוצגים ע"י אנשי הממשל הצבאי שלהם.

בבית משפחת אהרונסון

כדאי לשים לב שבכל התמונות המשפחתיות של משפחת אהרונסון מופיע בד"כ אפרים פישל האבא יחד עם שישה ילדים (למשפחה נולדו 8 ילדים, אבל שתי בנות מתו בינקותן ונקברו בבית הקברות של המושבה). האם, מלכה, לא מופיעה בחלק גדול מן התמונות כי היא מתה כבר בשנת 1912.

בית אהרון אהרונסון

ההורים בנו בחצר ביתם בית נפרד לבנם הבכור, אהרון, כשהגיע לפרקו. הבית דומה במתכונתו לבית ההורים, והוא שימש את אהרון כששהה בארץ בין נסיעותיו הרבות. את הריהוט הדמשקאי שבביתו הביא אהרון באחת מנסיעותיו, והוא שילוב של עבודת וגילוף עץ ודר. בחדר השינה של אהרון אפשר לראות רהיטים מיוחדים שעוצבו בשבילו, שבתוכם מגולף "הסמל המסחרי" שלו- אם החיטה. אפשר לראות את חדר הרחצה שבו שרה ירתה בעצמה, עם פתח המילוט שהיה מקובל מאד במושבות כמקום שאפשר להסתיר בו תוצרת חקלאית מהתורכים שביקשו להחרים תוצרת לעתים קרובות, ומקום שממנו מתחברים אל בתים נוספים במושבה ואל השדות. בחדר תלויה השמלה שהכינה שרה כביכול ללבוש לאחר הרחצה.

אודות נופים ותרבויות

אבשלום שחר

מדריך טיולים - מורה דרך מוסמך

מורה דרך מוסמך מטעם משרד התיירות. מדריך מוסמך להדרכת טיולים מטעם החברה להגנת הטבע, ריכוז חוגי סיור של החברה להגנת הטבע...

אבשלום שחר © כל הזכויות שמורות, אין להעתיק או להשתמש בתוכן ללא אישור מפורש. אינטרמקס בניית אתרים
מעבר לסרגל הכלים