רקע להיווצרות האסאלם
לפני היווצרות האסלאם היה חצי האי ערב מיושב בשבטים נודדים, ובמידה מסוימת גם בנקודות יישוב קבועות… רב ההתיישבויות (חוץ ממכה ומדינה ) היו ב"נאות-מדבר" וסביבן היו שטחים חקלאיים. מכה ישבה על הדרך שבין מרכזי הגידול לבין נמלי ים… נכבדי מכה בני שבט ה"קורייש" היו סוחרים ולכן יותר מאנשי החקלאות הם היו חשופים לדעות ולתפישות חדשות – וראשיתו של האיסלאם לא היתה בקרב הנוודים או החקלאים כי אם בקרב הסוחרים…
אבל מכה לא היתה רק מרכז מסחרי… מכה הפכה עוד לפני המאה ה-שישית הופעת האיסלם למרכז-דתי… ואנשים היו באים מכל רחבי החיג'אז ( כינוי לחצי האי ערב ) ל- כעבה מבנה גדול בצורת קוביה ובתוכו אבן שחורה שבמכה לקיים את הטקס הדתי ליד האבן.
התקופה הטרום-איסלאמית המכונה בשם "ג'אהליה" – תקופת האדם נטול-התרבות… לתוך העולם הזה נולד ע"פ המסורת המוסלמית בשנת 570 לספירה – מוחמד בן למשפחה מכובדת משבט קורייש, הוא גדל אצל דודו, בגיל צעיר הוא עבד אצל גברת עשירה בשם ח'דיג'ה שגילה היה כפול משלו, אבל בסופו של דבר התחתן איתה מוחמד.
חדיג'ה חשובה למוסלמים הן כמאמינה הראשונה של מוחמד והן כאמה של פאטימה – הבת היחידה של הנביא (כל ילדיו להוציא פאטימה מתו בגיל צעיר מאוד)… מוחמד כנראה – עוד לפני שהגיע לבגרות, נהג להתבודד ובשנת 610 כאשר התבודד על הר ליד מכה הוא ראה חזון ובו מלאך היורד משמים, פורש לפניו יריעת בד ואומר לו "קרא יא מוחמד" ולפתע, מוחמד אשר לא ידע לקרוא – מסוגל לקרוא את הפסוק: "בשם אללה הרחמן והרחום 1 קרא בשם ריבונך אשר ברא, 2 ברא את האדם מטיפת דם כרוש. 3 קרא, הן ריבונך הוא רב חסד, 4 אשר לימד בקולמוס, 5 לימד את האדם אשר לא ידע. 6 לא ולא ! האדם פרוק עולו, 7 כי ראה עצמו בלתי-נזקק, 8 ואולם אל ריבונך ישובו הכל". (סורא , פסוק בעברית 96 – סורת ה"דם הכרוש").
משנת 610 ואילך הלכו ההתגלויות של מוחמד ותכפו… ובערך שנתיים אחר-כך התחיל מוחמד להופיע בפומבי ולהטיף לאנשים מפני "יום הדין" הקרב ובה… החבורה שהלכה עם מוחמד מראשית פעילותו נקראה בשם ה- "צ'חאבה" וזוהי בעצם ה"צמרת" של העולם המוסלמי אנשי הצ'חאבה הפכו לימים ל- קדושים בעולם המוסלמי. אנשי מכה די הוטרדו מתופעת מוחמד וחבורתו… מה עוד שפרנסתה של מכה היתה מה"עלייה לרגל" ולכן תפישותיו הדתיות של מוחמד הפחידו את סוחרי מכה שחששו מפגיעה בפרנסתם…
למזלו של מוחמד האיש החזק במכה של אז היה דודו אבו-טאלב… וכך בשנת 615 מוחמד אמנם נשאר במכה, אבל חלק מאנשי ה"צ'חאבה" סולקו … בשנת 618 חל ע"פ המסורת המוסלמית האירוע בו עלה מוחמד על-סוסתו המכונפת "אל-בוראק" הגיע איתה ל- "אל-אקצ'ה" (ירושלים), עלה השמיימה, פגש באל, קיבל את התפילות, ירד אל סוסתו וחזר למכה… על אירוע זה נכתב בקוראן: "ישתבח זה אשר הסיע את עבדו בלילה מהמסגד הקדוש אל מסגד אל-אקצא אשר את סביבותיו ברכו למען נראנו מאותותינו".
בתודעה האסלאמית פסוק זה נחשב ל"פסוק מכונן" במסורת האסלאמית. שני אירועים היסטוריים בתולדות הנביא נחשבים לאירועים חשובים ביותר מותה של חדיגה, ומותו של דודו-פטרונו אבי-טאלב . 200 ק"מ ממכה היתה העיר אל מדינה ישבו שני שבטים ערביים שלא כל-כך הסתדרו ביניהם… שני השבטים הזמינו את מוחמד לפשר ביניהם…
בחודש אוקטובר 622 עזב מוחמד את מכה ועבר לאל-מדינה. מעבר זה נקרא ה- היג'רא ( בעברית הגירה או עזיבה ). מועד זה הוא קו-האפס של האסלאם. את מכה עזב מוחמד כאיש נרדף… ב- מדינה הוא הפך למנהיג, למפקד צבאי, למחוקק ולשופט… במדינה גם הפך מוחמד את האמונה לדת. (אמונה הוא מושג וולונטרי, דת היא מערכת של חוקים ונורמות שמי שאיננו מקיימם נענש… מקור המילה דת הוא במילה הפרסית דין )… בתחילת דרכו הנביא איננו רואה עצמו כמביא דת-חדשה… הקוראן מגלה הרבה מאוד גילויי הערצה על היהדות, אבל הרבה מאוד גילויי שנאה כנגד היהודים… סיפורו של מוחמד, שהוא בא לעיר מדינה הוא ביקש גם מהיהודים לקבלו כנביא… אולם כשסירבו היהודים לקבלו כנביא החל מוחמד אט אט להתנקם ביהודים – שבט אחד הוא גירש ממדינה , שבט אחר הוא חיסל… אבל חיסוליו לא נגמרו במדינה… בעיר בשם ח'יבר הוא חיסל יהודים רבים (הטילים שנורו על חיפה במלחמת לבנון השנייה נקראו ע"ש אירוע זה בשם "חיבר") אירוע ח'יבר ואירועים נוספים הולידו ברית בין מוחמד לבין קהיליית מאמיניו, ברית הנקראת בשם : "ברית אל-אומה" ומחייבת עד היום כל מוסלמי באשר הוא…
ההסכם כולל בין השאר (מתוך 41 סעיפים): * "כאשר נמצא מאמין בסכסוך עם לא מאמין, חובת כל המאמינים לחוש לעזרת המאמין" * "לא יכרות מאמין הסכם עם בלתי-מאמין, אם יש מאמין אחר המתנגד לכך". * "לא ירים מאמין ידו על מאמין אחר, הדברים יפתרו במשא-ומתן"… (ה"פיתנה" = האלימות בין מוסלמי למוסלמי נחשבת לחטא דתי). (אגב הקיצוניים מבטלים את עניין הפית'נה על-ידי הגדרת האדם שבו הם פוגעים כ-"כופר")… לאחר נקמתו ביהודים, החל מוחמד לפגוע בשיירות המסחר של משפחתו "משפחת קורייש" ובאנשי מכה על שלא קיבלוהו ואלצו אותו לגלות ממכה… בשנת 628 נחתם הסכם בין מוחמד לבין משפחת "קורייש" הסכם בשם "הסכם בני-קורייש" שהכריז על שביתת נשק של עשר שנים, עשרה חדשים ועשרה ימים בהם הותר למוחמד ואנשיו להיכנס למכה – אך ללא נשק… (שביתת נשק זמנית זו כונתה בשם "הודנה"). שנתיים לאחר הסכם זה גילה מוחמד כי אנשי מכה אינם מקיימים את ההסכם ביניהם – ואז הוא נכנס למכה וכבש אותה ב-"פקודת האל"… (ע"פ האסלאם בתנאים מסוימים מותר למוסלמי להפר חוזה עם מי שאיננו מוסלמי – לאי כיבוד הסכם – בניגוד למסורת מסיבה זו – קוראים בשם "אהדת בני קורייש"… במילים אלו הגדיר יאסר ערפאת באחת ההזדמנויות בפני האירופאים את "הסכם אוסלו")… לכיבוש מכה היו מספר השפעות פוליטיות: קודם כל הוא הביא להתאסלמות כל תושבי מכה… מוחמד בסופו של דבר לא התנקם בבני משפחת קורייש אלא העניק להם תפקידים חשובים לעיתים על-חשבון אנשי מדינה… המהירות שבה כבש מוחמד את מכה העמידה את דמותו באור של מי ש- עדיף להתחבק איתו מאשר להתחכך איתו… במהלך שנת 631 כמעט כל מנהיגי חצי האי ערב חתמו על ה"אמנה" והצטרפו לאיסלאם… בתוך 9 שנים הפך מוחמד – מתימהוני נרדף למנהיג הדתי והפוליטי של כל חצי האי ערב (מקרה שאין שני לו בהיסטוריה של הדתות)…
מותו של מוחמד ומאבקי הירושה בשנת 632 עם מות הנביא נקלע את האסלאם לשלוש בעיות רציניות ביותר: – הנביא (שהיה כל הפונקציות) לא הגדיר מי יהיה יורשו. – הנביא לא הגדיר מנגנון להורשת השלטון. – הנביא לא הגדיר מה יעשה אחריו… כך שכל ההחלטות שהתקבלו בתקופה הקרובה לפטירתו של הנביא, נתקבלו לא מתוך חשיבה דתית כי אם ע"פ מאבקי הכוחות בין הטוענים ל"ירושה" והיו כאלה ארבעה נקראו "ח'ליפת רסול אללה" (מחליף שליח האל) או בקיצור אל ח'ליפה (בעברית = חליף)..
הראשון מונה אבו-באכר לאחר מותו מונה עומר-אבן-אל ח'טאב כיורשו.
עומר אבן-אל ח'טאב שלט בשנים 634-644, אך היה זה ששינה משמעותית יותר מכל אחר את עתיד המזרח-התיכון כולו… בתוך פחות מעשר שני הוא כבש והשתלט על כל שטחי ארץ-ישראל, סוריה ומצרים… עומר סיים את חייו עם פגיון בגבו (נרצח על-ידי עבד פרסי שעה שהתפלל). מותו שוב עורר את ההתמודדות על הח'ליפות – התמודדות בין שתי דמויות: האחד עלי אבן-אבו-טאלב שהיה אחד מהארבעה החשובים ביותר שהלכו עם מוחמד וגם בן-דוד וגם חתנו של הנביא ( היה נשוי עם פאטמה בת הנביא)… לבין עות'מאן אבן עפאן (בן למשפחת אומיה) גם מקורב למשפחה של הנביא … מועצת השבטים שנקראה ה- שורה (המועצה) בחרה דווקא ב- עות'מאן אבן עפאן ששימש כחליף משך 12 שנה בלבד ( 644-656) – בימיו נכתב קוראן שהפך לספר הספרים של המוסלמים. ה"קוראן של עות'מאן " הוא הגירסה המוכרת האחת והיחידה של הקוראן שאין בלתה…
בשנת 656 פרץ מרד כנגד עות'מן בטענה שהוא מינה למשרות הבכירות את מקורביו ולאו דווקא את המוכשרים שביניהם, מרד שהסתיים ברציחתו של עות'מן… רצח זה הוגדר לימים בשם ה"פיטנה" בעברית מלחמת אחים ומאז והלאה נפתחה תקופה בת 100 שנה של מלחמות פנימיות. עלי אבן אבו-טאלב הואשם בהטפה והסתה לרצח זה. מי שירש את הח'ליפות היה היורש הטבעי עלי אבן אבו-טאלב … בשנת 657 פרצה מלחמה בין מועוויה שרצה לרשת את עות'מן ואנשיו האשימו את עלי אבן-אבו טאלב ברצח של עות'מן… כאשר עלי צר על אנשי שבטו של עות'מן הניפו אלה את הקוראן ובקשו לפתור את הסכסוך בדרכי-שלום… עלי הסכים למו"מ שנמשך כמה חדשים… לאחר מותו של עלי בשנת 680 קם חוסין אל-עלי בנו של עלי שהיה נכדו של מוחמד הנביא וטען שרק נצר למשפחת הנביא יכול לשמש כח'ליף באסלאם… קבוצה זו קראה לעצמה בשם "שיעת עלי" (סיעתו של עלי)… ב- 680 (עשרה לחודש המוסלמי מוח'רב יום אל עשורה) בכרבלאא נערך טבח בשיעת עלי ומאמינו . יום זה יזכר באסלאם כיום שבו ה- שיעים הפכו לסיעה עצמאית על כל המשתמע מכך למעשה לאחר האירוע הם הבדילו את עצמם מהמוסלמים הסונים ( סונה זה מסורת ) בשלושה עקרונות דתיים ועל כך קיים סיכוך עקוב מדם עד ימים אלו בין סונים למוסלמים .
עקרונות האיסלאם העיקרון המרכזי והחשוב הוא : יש אל אחד כל יכול בורא הכל, שהכל נתון בידיו והוא גם מחולל הניסים כולם. (והאדם הובא לעולם על-מנת לעבוד את האל… הנביא מוחמד מתואר באסלאם כאדם אנושי לכל דבר, והוא מעולם לא עשה ניסים). האסלאם איננו דת של פולחן כי אם אורח חיים ! כל אחד ממעשי האדם נמנה על אחד מחמישה קריטריונים: חובה לעשות, רצוי לעשות, אפשר לעשות, רצוי להימנע ו- אסור לעשות… האסלאם כמו היהדות הוא דת של מצוות – אדם נבחן לאורך כל היום ע"פ מעשיו… מתוך תפישת אחדות האל, אחדות היקום ואחדות המעשה… האסלאם איננו מפריד בין דתי לחילוני (אין חוק דתי וחוק חילוני – כי אם חוק האלוהים). האסלאם גם מבדיל בין שני סוגים עיקריים של מצוות: "מצוות יחיד" (פרצ' עין) שכולם חייבים בהן ו-"מצוות ציבור" שדי שחלק מן הציבור יקיימן ע"מ לבוא לידי חובה.
מבין מאות מצוות קיימות 5 מצוות שאם אינך מקיימן אינך מוסלם מצוות אלו נקראות "ארכאן אל אסלאם" (עמודי התווך של האסלאם) : מצווה ראשונה שהאדה (בעברית = סהד = עדות) – חובת האדם לומר מספר פעמים ביום את העדות: לא, אלה, אלהה אללה ומחמד רסול אללה. כל שאדם נדרש ע"מ להיחשב מוסלם, זה לומר את ה"שהאדה" פעמים ברציפות בפני עד. מצווה שניה צלאה (בעברית = תפילה) – חייב המוסלם להתפלל חמש בעמים ביום:
תפילת שחרית – עם זריחת החמה תפילת צהרים – כאשר השמש נמצאת בשיא גובה בשמים.
תפילת מנחה – כאשר אורך הצל שמטיל אובייקט שווה לאורכו של האובייקט.
תפילת ערבית – בין שקיעת החמה לבין החשכה.
תפילת הלילה – שעה וחצי עד כשעתיים לאחר תפילת ערבית.
המסגד ומבנה התפילה המוסלם חייב לומר את תפילתו כשהוא טהור – היינו רחוץ החל מציפורני הרגליים ועד לאוזניים. כמו כן הוא אמור להיות ריק מפסולת. ולכן בכל מסגד יהיה "מטהרה" (מתקן רחצה ושירותים). ה- "קיבלה" הוא הקיר המרכזי של המסגד הפונה למכה. ובמרכזו יהיה תמיד ה- מיחראב אותה גומחה המסמלת את הכיוון של מכה (ואיזה קיר הוא ה- קיבלה) במסגד ג'אמע נמצא על קיר הקיבלה, מימין למיחרב גם "מינבר" דוכן (בימת) דרשן ("ח'יטיב") מעליה נישאת בימי שישי ובחגים ה"חוטבה" (דרשה)…
אצל ה"סונים" נמצא במסגד גם אימאם (שליח ציבור – ע"פ רוב בעל השכלה דתי) הוא מוביל את התפילה, ותנועות מחוקות על-ידי המתפללים… במקרים רבים האימאם הוא גם הח'טיב…במסגד ציבורי תמיד יש צריח (הקדום ביותר מהמאה ה- 9 בעיר בשם סמרה בעיראק). הצריח נקרא "מנארה" (= בעברית מנורה = בתורכית מינרט ) או "מאדנה" (מקום קריאה לתפילה) במקורו כנראה נועד הצריח לשמש כמעין מגדלור יבשתי בו היו מעלים אור בלילות כדי לסמן לשיירות ההולכות במדבר (ע"פ רוב בלילה) היכן נמצא היישוב…
מאחר ואנשים לא ידעו מתי היה צריך להתפלל (לא היו שעונים) הרי שבמסגד היה שעון שמש ועל פיו היה ה"מואדין" קורא למאמינים לבוא ולהתפלל (ומכאן "מאדנה"). הקריאה (ה-"דעווה" היתה קבועה: פתיחה של ארבע פעמים "אללה הוא עכבר" אח"כ פעמיים "אשהדו ענה לא אילה איל אללה" (מעיד אנוכי שאין אלוהים מבלעדי אללה) "חיה אלה סלא" (בואו לתפילה) "חיה אלה פלאח" (בואו אל העבודה/הצלחה) ומסיים בפעמיים נוספות של "אללה הוא עכבר" ועוד פעם "לא אילה אילהה אללה"…
מצווה שלישית צום – כל מוסלמי (הנמצא בביתו) אמור לצום משך כל חודש הרמדאן מרגע שיש די אור להבדיל בין חוט לבן לחוט שחור ועד רדת הלילה (והצום כולל כל עינוג בכלל זה עישון) – וכך בעצם הפכו לילות הרמדאן ל"סעודה אחת גדולה"… במיוחד חשובים עשרת הימים האחרונים ברמדאן בו נוהגים הגברים להתכנס לתפילה במסגד…
הלילה החשוב ביותר באסלאם הוא ליל "לילת אל קדר" (הלילה שבו נגזרים גורלות האנשים לכל השנה) – החל בליל ה- 27 לחודש הרמדן בו ע"פ המסורת היתה ההתגלות הראשונה של הנביא (כיום נוהגים המוסלמים בכל העולם להסתובב ולחגוג ברחובות בלילה זה – ובין לבין כמובן גם להתפלל)…
הרמדאן מסתיים בחג "איד אל פיטר". האסלאם מקל בצום על נשים בהריון, על חולים ועל המצויים בדרך ומאפשר להם להמיר את ימי הצום בימים אחרים… ואפילו בעבור פדיון כופר כסף בעבור האכלת נזקק משך חודש ימים (סורה 2). מצווה רביעית זכאה (= זכות, צדקה) – כל מוסלם שיש לו די להאכיל את בני ביתו, חייב לתת משהו (הקוראן מגדיר בדיוק כמה) מרכושו לצדקה… וזאת הן ממגמה סוציאלית והן ממגמה חינוכית (אני בן חלוף, רכושי בן חלוף ורק האל הוא נצחי ועמוד לעולם).
האסלאם הקדום הגדיר ארבע קבוצות עיקריות כיעד לצדקה: אלו שאין להם, המשמשים בקודש, הלוחמים את מלחמת הקודש, ו-"מתאסלמים חדשים" (בנימוק של אלו המתנתקים מהחברה בתוכה חיו קודם לכן)… מקובל היה לאסוף את ה-"זכאת" בחודש הרמדאן ולחלק אותה ב- איד-אל-פיטר. היקף הצדקה הוגדר כ- 10% לפלאחים ו- 2 וחצי אחוזים לסוחרים… (אחת השאלות בהן מתחבט האסלאם המודרני היא איך לגבות את ה"זכאת" באסלאם המודרני).
מצווה חמישית החג' – (שרבים ממנהגיו הם מנהגי ג'אהלייה = פגאניים שהורו לאסלאם). המילה חג' (חג) פירושה "עלייה לרגל" (כמו שביהדות חגים הם פסח שבועות וסוכות = העליות לרגל, כל היתר הם מועדים)… באיסלאם מצוות החג' הינה מצווה של עליה למכה (ע"פ הקוראן עיר אברהם) פעם בחיים (למרות ש- כל המרבה הרי זה משובח) בין ה- 6 ל- 9 בחודש השניים-עשר… עוד בדרכו לחג' על ה"עולה לרגל" להיטהר וללבוש בגד-לבן שאין בו תפר (אחד לעני ולעשיר) לנעול סנדלים פשוטים ולהימנע מחילול הטיהור (יחסי-מין, תספורת, גזיזת שיער וכד')… טקס החג' הוא שיחזור של שני אירועים : ה"עקידה" (של ישמעאל כמובן) ומסעם של הגר וישמעאל אל המדבר… במהלך ה"עלייה לרגל" מקיף המוסלם את אבן ה"קעבא" תוך ניסיון לנגוע בה, ורצוי גם לשתות מ"באר הזמזם" ממנה שתו … כאמור, תקופת החג' הינה תקופת "אחרם" בהם אסורים המוסלמים גם ביתר ההנאות (תספורת, יחסי מין וכד').
ביום הראשון של החג' מקיפים המאמינים את ה"כעבא" (7 פעמים)… ביום השני פונים המאמינים לעבר שתי גבעות הנמצאות כ- 3 ק"מ ממכה – האחת גבעת צפא והשנייה גבעת מרוה שם הם עוברים 7 פעמים בין הגבעות ושותים מים מ"באר הזםזם" לזכר הסיפור בו רצה הגר 7 פעמים לחפש מים לישמעאל… ביום השלישי מרחיקים המאמינים עד ג'בל ערפאת… וביום הרביעי הם מרחיקים כדי 24 ק"מ ממכה עד מקום שנקרא ג'בל מוזדלפה עליו שלושה עמודים עליהם צריך לזרוק אבן (ע"פ המסורת במקום זה זרקו אברהם, שרה ויצחק אבנים על השטן – שניסה לשכנע אותם לסגת מ"עקידת יצחק")…
בערב היום הרביעי מתחיל בג'בל מוזדלפה ה- "איד אל אד'חה" ("חג הקורבן") בו כל ראש משפחה שוחט אייל – ע"פ רוב כבשה (זכר האייל שנשחט בתמורה לעקידתו של יצחק) – מנהג המזכיר את קרבן הפסח (ואולי גם מושפע ממנו). מעבר לכך מקובלים עוד מנהגים שאינם כתובים בקוראן – דוגמת עלייה לקבר הנביא במדינה, עליה לבית-חדיג'א, עליה לרגל לאתרים נוספים מתקופת ראשית האסלאם. (מנהגי החג' מתנהלים כיום בצורה קלה ונוחה – כולל "שרוולים ממוזגים" ו"מדרכות נעות" בין אתר לאתר מאתרי החג'). בעבר היתה היציאה לחג' ארוכה ממושכת יקרה ואף מסוכנת, ולכן הוטלו על החג' מגבלות ממגבלות שונות, לדוגמא: מי שאין לו די להאכיל את משפחתו – אסורה עליו מצוות החג'… אישה שאין לה מלווה בן-משפחה מדרגה ראשונה (אב, אח, בעל או בן) אסורה במצוות החג'… נכון להיום ממשלת סעודיה איננה יכולה לקלוט לחג' יותר מכ- 5 מליון מאמינים (וגם זאת בדחיסות איומה) לשנה… ולכן היא מקצה מכסות עליה-לרגל ע"פ מפתח מדיני (לערביי ישראל 80 מקומות לשנה בלבד)… החוזר מן העלייה לרגל מכונה בשם חאג' – נוהגים לעשות לו חגיגה עם שובו ולעיתים אף לסמן זאת ב"גרפיטי" בכניסה לביתו.
החגים באסלאם… למעשה באסלאם מוגדרים שני חגים איד-אל פיטר – (חג ה"הפטרה" = הסיום) החג המסיים את צום הרמאדאן (מכונה גם "החג הקטן") ומתקיים ב-1 לחודש העשירי משך 3 ימים. החג מאופיין בעיקר בזכות מנהגיו: בחג זה תורמים "זכה" לנצרכים, מקובל להרבות בו במאכלים מתוקים (בתורכיה קרוי החג בשם "חג הסוכר") מנהג בולט אחר בחג זה הוא "משלוח מנות", ומקובל לעלות בתקופה זו לקבריהם של קרובים, לקיים פיקניקים, להפעיל מתקני שעשועים לילדים וכד'
איד-אל אצ'חה – (חג ה"קרבן" ) מתקיים בסיומם של ימי ה"היג'רא" ומכונה גם בשם "איד-אל-קורבאן" או "איד-אל-כביר" (החג הגדול). ומתקיים בין ה- 10 ל- 14 לחודש השנים-עשר (ארבעה ימים). בחג זה נוהגים לקיים סעודות, לתת צדקה לעניים ועוד. שני החגים הם חגים כמעט נטולי מצוות דתיות… חוץ מעצם העובדה שבשניהם מתקיימת תפילה ציבורית בבוקר החג. אולם באיד אל אדחה מצטרפת למצוות הדתיות גם מצוות הקרבת הקורבן בערב סיום החג'
